צ'אנס אחרון

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

האיש שעבר באמצע הכביש, לא הבחין בתנועת הרכבים, ובלי שהיתה לא אפשרות להזהר, פגע בו רכב חולף. הוא הועף מספר מטרים באויר, ונחת על הכביש מרוסק אברים. רכבי ההצלה שהגיעו במהירות העניקו לו טיפול ראשוני, והוא הופנה לבית החולים הקרוב. בתוך כמה דקות כבר היה במחלקת טיפול נמרץ, והרופאים אבחנו פגיעה חמורה בראשו.

עובדי בית החולים שמשמשו בבגדיו מצאו את כרטיס הסעד שלו, דרכו יכלו לדעת את זהותו של האיש. עד מהרה הזעיקו את בני משפחתו, ועדכנו אותם במתרחש.

לאחר מספר ימים נקראה אשתו לחדרו של הרופא, "גברת רוזניצקי הנכבדה, צר לנו לבשר לך, בעלך שוכב כבר שלושה ימים מחוסר הכרה, ולמיטב הבנתנו הוא הפך למשותק, וכרגע אין לנו מה לעשות איתו, ואנו ממליצים להעביר אותו לבית החולים בית לוינשטיין".

האישה היתה בהלם מוחלט, עד עתה התנהלו חייהם באושר, בעלה דאג במסירות לכל צרכי הבית. בכל ערב היה יושב עם הילדים ובוחן אותם על תלמודם, מבלה איתם בשמחה. וכעת, הפכה ברגע אחד עצוב לאלמנה חיה, עליה להתמודד לבד עם עול הפרנסה, גידול הילדים, ובמקביל לדאוג לאב החולה שישכב חסר תנועה בבית החולים.

*

למשך חודשים ספורים עדין הספיקו לה החסכונות שהותיר אחריו בעלה, אך לאחריהם החל הבית להכנס לסחרחורת. וכשבבוקר אחד נאלצה לשלוח את הילדים לבית תלמודם בלי ארוחת בוקר, החלה האם לחושב ברצינות על חיפוש עבודה.

בשלב זה החלו הילדים לחוש את הבית מתפרק לנגד עיניהם, אביהם שוכב דומם כאבן בבית החולים, והאם שניסתה בתחילה למלאות את מקומו יצאה השכם בבוקר לעבודות מפרכות ומתישות גוף ונפש, וגם כשחזרה לא היתה במיטבה, ולא הצליחה לתפקד כראוי בבית.

ניצוץ קטן של תקוה האיר את הבית, כשיום אחד הגיעה הבשורה שתינוק חדש נולד למשפחה. האם חזרה עם תינוקה מבית החולים מותשת ועייפה, ובמקביל החלה להתארגן לקראת הברית לתינוק.

אך כל העת עמד לנגד עיניה זכרון הבריתות של הילדים הקודמים, כשבעלה עמד לצידה, הבית היה אפוף התרגשות, בעלה לא הניח לה לטרוח בשום דבר, ודאג לכל צרכיה במסירות ואכפתיות, וכעת היא לבדה, בודדה וגלמודה.

לאחר שהסתיימה סעודת הברית, חזרה האם לביתה, הניחה את התינוק בעריסתו, והתחפרה במיטתה ביאוש, "אין לי עוד כח, אני לא מסוגלת יותר לטפל בילדים האלו…".

*

הרב וילסון התפלא מאוד, הוא היה המלמד הותיק ביותר בתלמוד תורה, שלושה מילדי משפחת רוזניצקי עברו תחת שבטו, וכולם היו ילדים מאושרים ומוצלחים, הם היו מגיעים לתלמוד תורה מטופחים ומחוייכים, וכעת הוא מתמודד עם הילד הרביעי לבית רוזניצקי, הילד מגיע מספר ימים ברצף באותם בגדים, וישנם ימים שהוא מגיע בכלל בלי סנדוויץ' לארוחת בוקר.

מספרי הטלפון של ההורים היו שמורים אצלו באנשי הקשר שבטלפון, הוא חייג שוב ושוב לאב, והטלפון הגיב לו בהודעה לקונית, "המכשיר אליו הגעתם איננו זמין".

באחד הימים הזדמנה לו נסיעה ארוכה מחוץ לעיר, והוא החליט לנצל את זמן הנסיעה לשיחה עם ההורים רוזניצקי ויהי מה.

מיד לאחר שהתיישב על מקומו באוטובוס, חייג הרב וילסון שוב ושוב לאב, ולכשראה שאין סיכוי להשיג אותו, חייג למספרה של האם. קול עייף נשמע מעבר לקו, והוא חכך בדעתו אם לדחות את השיחה לזמן אחר, אך הוא ידע שאם לא עכשיו אימתי…

"שלום לך הגב' רוזניצקי, מדבר הרב וילסון, המלמד בתלמוד תורה של ילדיכם, רציתי לשוחח איתכם בענין הילד, אני רואה שהוא מגיע לתלמוד תורה במצב בלתי סביר, וזה גורם לו להפרעות והתנהגויות שליליות במשך כל היום, אני מבקש מאוד שתשימו לב לילד, כדי שהמצב לא יתדרדר עוד יותר חס ושלום…".

אך לכששמע את תגובתה של האם, הבין עד מהרה שהמצב אבוד, היא הגיבה במילה אחת בלבד, "נכון" "נכון".

הוא סגר את הטלפון ביאוש, גומר בדעתו שמכאן ואילך יזכור כל יום את הילד בתפילתו האישית, מבחינת חובת ההשתדלות כבר מיצה את כל האפשרויות שעמדו לרשותו.

*

רוב היושבים באוטובוס נמנמו, או עסקו בחומרי קריאה שהביאו עימם. אך מאחוריו ישבה אשה שעיסוקה הקבוע היה בעזרה סוציאלית למשפחות במצוקה. השיחה אותה שמעה זה עתה הציתה במוחה נורה אדומה, כשהרהור חולף בה, "את משפחת רוזניצקי אני מכירה היטב, לא ידעתי שהמצב שם חמור כל כך, נדמה לי שעלי להתערב בענין…".

למחרת כבר עלתה לביקור אצל משפחת רוזניצקי, שם התברר לה המצב לאשורו. האב החולה שוכב כבר חודשים רבים חסר תנועה, האם בקושי מתפקדת, ועיקר הדאגה היא לתינוק בן החודשיים שהיה נראה גרוע ביותר. משקלו היה נמוך בהרבה מעקומת הגדילה הסבירה, וכולו אומר אומללות והזנחה.

האם הבחינה במבטים החמורים של העובדת הסוציאלית והתגמגמה במבוכה, "אני מתמודדת לבד עם עול הפרנסה, עם גידול הילדים, לא תמיד יש לי כח… לפעמים אני לא מאכילה אותו בזמן, כבר התרגלתי למצב הזה, מה לעשות…".

העובדת הסוציאלית הזדעזעה, "התרגלת… מה זה להתרגל לא להאכיל ילד… אני חושבת שלא רק שהתרגלת אלא שזה כבר לא מענין אותך, סבורני שאני יאלץ להוציא את התינוק מרשותך…".

האם שכבר כמעט היתה אדישה פרצה בבכי, "לא ולא, אני רק צריכה להתאושש מעט, אני מאוד רוצה לטפל בתינוק היקר שלי, רק שכעת התרגלתי לצערי למצב המזעזע הזה, המתיני עוד מעט ותראי בעזרת ה' מהפך…".

תיקה הגדול של העובדת הובא לחדר, והיא הוציאה מספר חפצים מתוך התיק ופיזרה אותם באקראיות על השולחן, היו שם צרור מפתחות, מברג, חפיסת שוקולד, רשמקול, ובקבוק מטרנה.

היא כיבתה את האור, ואמרה לאם בדרמטיות, "כשאני ידליק את האור טלי לך מיד חפץ אחד…".

לאחר מספר רגעים האור נדלק, האם הושיטה את ידה ולקחה את הבקבוק, מאמצת אותו אל חיקה. העובדת הסוציאלית חייכה לעצמה, "היא עברה את מבחן האימהות בהצלחה…". היא יצאה לדרכה, כשליבה מלא בתקוה שהבית ההרוס הזה עוד יידע ימים יפים נותר.

חודשיים חלפו עד לביקור הבא, העובדת נקשה בעדינות על הדלת. ולכשנכנסה הבינה שמאומה לא השתנה, הצצה חטופה לעבר העריסה גילתה לה שמצב התינוק התדרדר עוד יותר.

היא נאנחה אנחה עמוקה, ואמרה בכאב לאם, "את מבינה שהילד יוצא מרשותך, אין ברירה…".

בסתר ליבה קיוותה העובדת הסוציאלית שהאם תתנגד, מה שיוכיח לה שלא אפסו הסיכויים, אך האם נדה בראשה באדישות מופגנת, "אני בכל מקרה לא מאמינה שיצא משהו מהילדים הנוראים האלו…".

הילדים עמדו מסביב מוכי הלם, פונים בחרדה אל העובדת הסוציאלית, "את לא תיקחי את התינוק שלנו, נכון?!"

אך המציאות – בדרך כלל חזקה מהרצונות, והעובדת הסוציאלית נאלצה להשלים את עבודתה.

*

הקב"ה נתן במתנה לעם ישראל שבתות ומועדים. מועדים אלו הם הזדמנויות להתקרב אל הבורא מחדש, למרות כל המשגים והכישלונות שאירעו בין לבין…

אבל בדור האחרון, בעקבתא דמשיחא, הנסיונות גדלים והולכים, ועם ישראל לא מצליח להתרומם למרות ההזדמנויות הרבות, והם משוועים להזדמנות נוספת…

רבי נחמן מברסלב מחדד שאכן במשך כל הדורות, היתה תקות העם היהודי במועדים, שתחילתם בחג הפסח. אבל כיום, ההתחלה היא מפורים.

למה?

כיון שבדורות עברו לא היתה הנפילה גדולה כמו היום. היו חטאים, היתה התרחקות מדרך התורה, אבל הסטרא אחרא לא נלחמה בעזות כל כך גדולה. וכיום, יכולים אנשים להקפיד על תרי"ג מצוות, אך בד בבד להיות מנוכרים מהקרבה לבורא בצורה מוחלטת, ה' ירחם.

בחג הפורים ניתנת הזדמנות נוספת, צ'אנס אחרון, אתה מוזמן לבוא אל המלך, כל הפושט יד נותנים לו, אבל –

אתה צריך לרצות.

אם אתה רוצה, השמים הם גם לא הגבול…

(ליקוטי הלכות הל' ברכת הודאה ה"ד)