כאן עצר לפתע כמי שנזכר מה, ויקרא: אכן
אנכי הגזלן , אתוודה, יום אחד בשובי מעבודת
הפרך צנחתי על הדרגש שלי בצריף לנוח מעט ,
והנה נתפס עורי הצפוד בין שני קרשים ולא
יכולתי לנוע . נסיתי להשתחרר בחזקה בשארית
כוחי , ועורי נקרע כלשהו מעל עצמותי, הדם
התחיל שותת. אוי, נפלטה מפי גניחה חרישית
בלא משים. גנחתי חרש, אבל היה די בגניחה
זו כדי להעיר משינתו אסיר שכן בדרגש סמוך.
ובכן 'גזלנו' גזלתי שינה מאדם עייף, זו היא
הגזילה היחידה שנכשלתי בה. ואני מתוודה לפניך,
רבש"ע , באגרוף על לבי : 'חטאתי '.

אחר המשיך וקרא מתוך המחזור הלאה:
דיברנו דופי ? הרי בכלל לא נותר בנו כח לדיבורים,
הלא אם שרדה עדיין טיפת כח ברוח ממללא
חסכנו אותו עבור הנוגשים האכזרים שנוכל
להשיב כראוי לשאלותיהם . העווינו? הרשענו?
לצנו? מי יכול היה בכלל להתלוצץ שם? מרדנו?
במי מרדנו? הלא קיבלנו וספגנו בהכנעה כל מכה
מתוך ידיעה כי אתה צדיק על כל הבא עלינו?
וכה קרא הרבי והמשיך פיסקא אחרי פיסקא
באשמנו ובעל חטא, כשהוא מסלק אחד לאחד
את כל הפשעים והעוונות כמי שאינם נוגעים כלל
לשרידי ההשמדה , לא הרשענו ולא פשענו! הוידוי
הזה לא נכתב בשבילנו! והוא סגר את המחזור.

הקהל היה מופתע והמום מדבריו. אבל,
הרעים קולו של הרבי מחדש כעבור שניה ,
'חטאנו' בחטאים שאינם כתובים במחזור . 'חטאנו'
באמונה ובטחון! האם לא הרהרנו לפעמים מרוב
יאוש במחנה בלילות על הדרגשים , כשקראנו
קריאת שמע על המיטה, הלוואי שזו תהיה ברכת
המפיל האחרונה שלי, שיבוא קץ לסבלותי .
כמה פעמים התפללו רבים מאתנו: רבש"ע ,
אין לי כח יותר, קח נא את נשמתי ולא אצטרך
יותר להגיד בבוקר 'מודה אני לפניך'. וכשעלה
השחר והיינו כפויים כביכול, הלא יהודים אנחנו,
להודות שוב לה' על שהחזרת בי נשמתי בחמלה ,
נתמלאנו אכזבה מרה . וכשהוצאנו מהצריפים את
גופות המאושרים שגוועו כבר ונפחו את נשמותיהם,
האם לא הבטנו לעברם בקנאה .

ובכן 'חטאנו', חטאנו ברפיון האמונה , חטאנו
בחוסר בטחון, לא בטחנו די בצורנו, עלינו איפוא
להכות עכשיו באגרוף על לבנו ולהתוודות על
חטא, עלינו לבקש מרבש "ע שיחזרו אלינו האמונה
והבטחון בשלימות . בטחו בה ' עדי עד בטחו בו
בכל עת עם , שפכו לפניו לבבכם .

אלה וכאלה היו דיבוריו הקדושים באותו ליל
כל נדרי כאשר השרידים מיששו בידים את דברי
הנביא (יואל ב יא) בנוגע ליום הכפורים 'כי גדול יום
ה' ונורא מאד ומי יכילנו' .