חרמש דקיק

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

ישנם רגעים של בהירות, שטופי אור וחיים, ברגעים כאלו גם הדאגות אינן מטרידות יותר ממה שהן אמורות להטריד. אין כוונתנו שרגעים אלו מלאי שמחה וששון, אבל הנפש היא שלווה, המולת הנפש אינה מהפכת את קערת החיים על פיה.

אבל ישנם רגעים שסימן שאלה גדול חופף עליהם כענן קודר, שאלות שהולכות ומיתגבהות, ויוצרות חומה בלתי עבירה לאור ולשלווה פנימית, שאלות שמכלות כל פיסת חיים נושמת:

"למה החיים כל כך קשים? למה אנחנו רואים הרבה חברים, מכרים, וסתם יהודים טובים, שעוברות עליהם כאלו צרות שונות ומשונות? למה חיים שלווים צריכים להטלטל במצוקות שכאלו?"

שאלה זו מוגדרת בפי חכמינו "צדיק ורע לו". והיא שאלה קיומית.

תמונה של משפחה נעימת סבר ולבבית, שחווה קשיים ומהמורות כביכול מדובר בחדלי אישים, היא תמונה שמעלה תהיות קשות, "על מה ולמה? הם אנשים כל כך טובים, לא מגיע להם ככה…".

כל סיבוב של שאלות מהסוג הזה, משאירות בנפש צלקות של אמונה שנחלשת והולכת, כשאת שיאה ראו אבותינו לאחר השואה הנוראה, שהשאלות הכואבות גרמו לרבים לנטוש את היהדות, או לנטוש הכל ח"ו…

*

אבל לפעמים שאלת 'צדיק ורע לו' מתחדדת למחוזות כה כואבים, שגם האמונה לא מסוגלת להעניק לה מענה.

הוא טרי לגמרי, רק לפני שבוע שמע על התורה הקדושה, והוא החליט לחתוך מחיי ההבל הריקניים, ברגע אחד.

הוא נכנס לרב, ולהפתעתו ואכזבתו הרב אומר לו, "מה פתאום, אתה לא עוזב שום דבר, מהיום אתה מקבל על עצמך תפילין, שיעור תורה 10 דקות ביום, ושמירת שבת, וזהו…".

ההלם משתקף בפניו, "אבל אני רוצה לכבוש את כל התורה בבת אחת, לבלוע אותה אלך תוך נשמתי, להרוות את הצימאון האדיר…".

אבל הרב מנענע בראשו לשלילה, "לא, אתה לא יוכל לקפוץ בבת אחת".

והכאב כה רב, "אני באמת רוצה להיות טוב, רוצה להיות צדיק באמת, למה אני לא מצליח, אני רוצה להיות צדיק – אבל רע לי…".

*

בשלב מסוים זה כבר הרבה יותר גרוע.

הוא כבר התקדם, שוחה בים של מצות, שקוע בעולמה של תורה עד מעל לראשו, אבל כשהוא יוצא לרחוב –

כל מילה שתנסה לתאר את שברון הלב לאחר מכשול בשמירת עיניים תחטיא למטרה…

ובמר ליבו היהודי זועק לאלוקיו, "מה קורה כאן, אני מנסה, משתדל, ולא מצליח להשקיע שום דרך סלולה שתוביל אותי למקום בטוח, הכל כל כך מבולבל, אני באמת רוצה להיות טוב, רוצה להיות צדיק באמת, למה אני לא מצליח, אני רוצה להיות צדיק – אבל רע לי, 'צדיק ורע לו'…".

כל סיבוב של שאלות מהסוג הזה, משאירות בנפש צלקות של אמונה שנחלשת והולכת, שאלות הכואבות שגורמים לרבים לנטוש את הקשר לתורה, או לנטוש הכל ח"ו…

*

מאתיים ועשר שנים חלפו על מאות אלפי המתייסרים בסבלות מצרים, והנה הגיע הרגע המכונן.

עשרת המכות שניתכו על ראשי המצרים עשו את שלהן, והדרך לדרור קרובה מתמיד. עיניהם של ישראל נשואות למשה רבינו שהבטיח על מתן התורה שתינתן מיד לאחר היציאה החלומית ממצרים. ובאחד הימים מתפשטת הבשורה הטובה, "משה רבינו הולך לגלות לנו את המצווה הראשונה בתורה…".

עיניים בורקות, מבט עורג, ומשה רבינו מבשר לעם כמה וצמא על תחילת חייו, "המצווה הראשונה היא 'החודש הזה לכם ראש חודשים', זכיתם במצווה מיוחדת, לקדש את החודש עם הופעת הירח בין ערפילי שמים שחורים משחור".

קריאת אכזבה נשמעה בקהל, "למה צריך להתחיל ככה, היה עדיף לקדש את החודש באמצעו, כשהירח מלא מאיר ומשמח, עכשיו אנחנו בקושי רואים חרמש דקיק…".

רבי נתן מברסלב מחדד את מהות המצווה הזו, שאנו עומדים לקרוא בשבת הקרובה, מצוה שהיא תחילת התורה, וגם המהות שלה, ועונה על השאלה הכואבת שהופנתה על ידי היהודים במצרים, וגם על ידי מליוני יהודים במשך כל הדורות עד לדור עקבתא דמשיחא:

"כך תתקיים בכם התורה, רק כאשר תדע להעריך כל נקודה טובה, רק אז תוכל להתחבר לתורה, נכון שהירח קטן כמו חרמש דקיק, אבל היא מאירה בערפל של חושך אינוספי כמו שמש בצהריים".

"אם אתה רוצה להיכנס לחיים של תורה ומצוות, דבר ראשון תדע להחשיב נקודה טובה קטנה, ומכוחה תוכל להמשיך עוד ועוד. וגם כשאתה כבר בפנים, אל תיבהל ותישבר ממכשול, כי אתה צריך לזכור רגעים קטנים שזכית להיות כל כך טוב, ומכוחם תתחבר לתורה הקדושה, ולנותן התורה…".

(ליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב – הלכות השכמת הבוקר הלכה א)