יוצאים לחרות

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

שריקת מנועי המטוס היוותה כעין תמרור, זהו, החגיגה נגמרה.
בעוד כחמישים דקות הוא כבר בבית, בדקות אלו הוא מנסה לארגן את עצמו מחדש. לאחר שבוע עמוס ריגושים וחוויות שכמותם לא טעם מעולם.
ראש השנה באומן, לא דומה לשום חוויה אחרת. זה מתחיל כבר בדרך הלוך לשדה התעופה, השמחה ההזויה בשדה, הריקודים, ההמתנה בתור כשהלב מפרפר מרוב התרגשות, ועם סגירת דלתות המטוס, השירה פורצת ממאות פיות ולבבות בו זמנית, "אומן, אומן, ראש השנה, אומן אומן ראש השנה…".
רחובות אומן הומי אדם, הפנים מביעים דבר אחד – "שמחה", שמחה חסרת גבולות וצמצומים. בכל פינה נוצר מעגל רוקדים, מברכים זה את זה לשלום בפנים קורנות.
והלב, אוי הלב, כל השנה הוא כל כך מעוך ושבור, ופתאום הוא ממש נפתח, כאילו זה עתה יצא מגלות בת שנים.
ואז הגיע ערב ראש השנה, התיקון הכללי העולמי, השמחה כאילו עמדה מלכת. וכשקולו של החזן העולמי נשמע במערכת הכריזה העיניים עשו את שלהן, מטפטפות בלי שליטה. הלב מתגעש ברצון אדיר לחזור בתשובה ולהטהר, רצונות חבויים שבכל השנה כאילו מתים – מתעוררים לתחיה. הנה, עכשיו הזמן.
במבט לאחור, הוא חושב לעצמו, "תמיד כל כך קשה להכנס לכל הקטע הזה של לחזור בתשובה, ופתאום, בערב ראש השנה הלב נפתח כאולם, ואני רוצה להבטיח שמהיום אני יהיה הכי הכי טוב, איך זה קורה…".
הוא הגיע הביתה, האשה והילדים מתרגשים לשמוע על החוויות המופלאות, על השמחה השוטפת, ועל התשובה הכנה.
לא חולפים יותר מכמה ימים, ויום הכיפורים בפתח.
הוא רק חשוב על הוידוי והחזרה בתשובה של יום כיפור, וכבר נהיה לו רע בלב, "אין לי כח לזה, לא בא לי לחשוב על כל הכואב והמייסר, לחשב את הכשלונות והנפילות, למה בראש השנה זה היה כל כך קל…".

*

רבי נחמן מברסלב סולל נתיב בהיר ומפתיע.
הדעת נמצאת בגלות, נכון. והאדם צריך להתיישב בדעתו, "מה אני עושה, מה תכליתי בעולם, לשם מה אני חי…".
אבל כשהוא ינסה ליישב את דעתו מתוך הגלות – חבל על הזמן, זה לא יילך…
מסופר על האמוראים הקדושים שלפני שהתחילו שיעור מעמיק היו פותחים במילי דבדיחותא – בדיחה.
למה?
כי הבדיחה משחררת את המוח מהגלות, אחר כך תתפסו טרמפ על הגאולה הקטנה הזו, ותנסה להכנס אל תוך עצמך, ברצינות ובישוב הדעת.
לפעמים הקב"ה נותן לאדם איזושהיא ישועה קטנה, הצלה פורתא. וכל המטרה היא שהלב ייפתח, ויוכל להכיל את הקב"ה בלב פנימה.

*

ואז הגיע ערב יום הכיפורים, הוא יצא לשדה להתבודדות. חשבון הנפש מעיק, החבילות המפוקפקות שאגר בכל ימות השנה רובצות כאבן כבידה על הלב.
מה עושים?
"כי בשמחה תצאו…" –
רגע, זכיתי להיות בראש השנה באומן, זכיתי להיות שייך לתיקון הגדול ששייך לתיקון כל העולמות מראשית הבריאה ועד ביאת הגואל. הארה קטנטנה של שמחה מילאה את הווייתו, ורגליו הונפו במחול.
דקות ארוכות עמד לבד בשדה רוקד ושמח על הזכות הגדולה שקיבל במתנת חינם מהקב"ה, רגליו כבר התעייפו והוא התיישב על סלע מיותמת.
חשבון הנפש המשיך לעמדו מולו, והוא העז לראשונה לחייך מולו.
הלב שלו היה פתוח, הוא כבר יצא מהגלות, ועתה יש בו הכח לעמוד בעוז וגבורה אל מול כשלונותיו וחולשותיו הקטנות והמעייפות.
"אבא'לה, נכון, נפלתי כל כך הרבה כל השנה, נפלתי ב… ונפחתי ב… אבל אני מרגיש שיש לי את הכוחות להתמודד ולהתחזק ולהתחיל מחדש" – – –

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב י)