parallax background

חיילי אומץ – ליקוטי מוהר”ן

חיילי אומץ


היו ימים בשנים קדמוניות שהעולם לא נח ממלחמות אף לא ליום אחד, רבבות ואולי מליוני חיילים קיפדו את חייהם במלחמות שהתחילו ונגמרו השכם והערב.
באותם ימים היה מלך אחד, שהיה אהוב מאוד על נתיניו, וגם הוא נגרר בלית ברירה למלחמה גדולה מאוד.

על המלחמה שניהל מספר הבעל שם טוב הקדוש:
המלך שעשה מלחמה גדולה, צבאו מנה חיילים רבים לאין מספר, שהתחלקו לשני מחלקות. המחלקה החשובה היתה פלוגות הפרשים, הללו רכבו על סוסים אבירים קוטלים בחרבותיהם הררי חיילים מכוחות האוייב. ומצד שני היתה המחלקה השניה הפשוטה יותר, היו אלו חיל הרגלים, חיילים אלו היו פשוטים יותר, אך אל המלחמה יצאו יחדיו כל החילות.
לאחר שעות מתחילת הקרב הראשון נוכח המלך שהמלחמה קשה מתמיד, האויב הגיע מוכן ומאורגן, וכוחותיו מכים באכזריות בחילותיו של המלך.
פלוגות הפרשים גם הם הבחינו עד מהרה במתרחש, והחלטה מהירה נפלה ביניהם, “איננו חייבים למסור את נפשנו, נימלט במהירות משדה הקרב”.
אך חיל הרגלים אינם יכולים לברוח, תנועתם מוגבלת. והם ממשיכים להילחם בסערה מול האויב, המערכה איומה, המונים מחיל הרגלים ניגפים לפני האויב, עד שכמעט ואין להם תקוה. ברגע האחרון נכנס המלך בעצמו למלחמה, ובתוך רגע הכל מתהפך, האויב מתחיל לסגת, נמלט על נפשו בבהלה.

ועתה מגיע הרגע הגדול, השלל.

ולפתע, כמו משום מקום צצים להם שוב כל פלוגות הפרשים, מעמיסים על סוסיהם שקים מלאים שלל רב. ולחיל הרגלים לא נותר כי אם לאסוף מעט לחם ומים, אך חיל הרגלים אינו מודאג, הוא מניח שבודאי פלוגות הפרשים יזכרו אותו בעת צרה, ויתחלקו עימו בשלל לפי הצורך.
אך כשמגיעה שעה קשה, וחיילים מחיל הרגלים פונים לעזרת הפרשים, הם נענים בשלילה, “אנחנו החשובים לא שייכים אליכם פשוטי עם, ואיננו יכולים לתת לכם מלחמנו, בושה היא לנו…”.

המלך הגדול הוא רואה כל זאת, וכשהם שבים אל עיר הבירה, הוא בודק את תוצאות המלחמה, רואה במו עיניו שעיקר מסירות הנפש היתה של חיל הרגלים, והוא נותן להם משכורת נצחית מבית המלוכה.

*

עם ישראל מתחלק לשני מחלקות, ישנם רוכבי סוסים, אנשים מוצלחים שדרכם בחיים סלולה ובהירה. וגם אם לפעמים היצר הרע פותח עליהם במלחמה, יש להם את הכוחות לעמוד מולו, ולומר לסטרא אחרא, “אנחנו לא מעונינים להלחם איתך, אנחנו בורחים ממך”, הם עולים על סוסיהם ונעלמים לחיקו החמים של בית המדרש.
מצד שני, פשוטי העם, לא תמיד הם מסוגלים לברוח מפיתויי ותאוות העולם, והם נאלצים לבלות את כל שנות חייהם במלחמה עיקשת מול היצר הרע. הם רוצים גם כן לרוץ אל הגמרא, אבל הם כבר עייפים, פותחים את הגמרא, ונרדמים.
ובשעת חלוקת השלל, השפע שהקב”ה משפיע לעולם. שהוא שפע של חיות בלימוד התורה וקיום המצוות. כשמגיע שפע שכזה, נעמדים רוכבי הסוסים המוצלחים והחכמים ודורשים את שלהם, “אי אפשר לתת שפע תורני, הארה רוחנית, חוויה יהודית אמיתית, קירבה לה’, לאיזה חיילים פשוטים, זה מגיע רק לנו…”.
ופשוטי העם שנלחמים במסירות נפש יום יום נדחים בבוז, “נכון שאתם נלחמים כל יום, אבל מה התוצאות שיש לכם, בעולם של ימינו בודקים רק תוצאות, ובשורה התחתונה אתם לא שווים כלום…”.
*
רבי נחמן מברסלב מבשר לנו בשורה מפתיעה:
נכון שכיום אתם מושפלים ונבזים, אבל בבוא היום הגדול כשכולם ישובו אל האלוקים, אזי יראה הקב”ה את נאמניו, את אלו שנלחמו יום יום בשבילו כבודו, ואפילו שרבבות פעמים הם לא הצליחו ועשו פרי –
למרות זאת הם המשיכו להלחם במסירות נפש, ואת העבדים אלו יכבד הקב”ה להיות ראשונים לקבל את השפע הגדול, ולהנות מזיו שכינתו, לעולמים.
וכל רוכבי הסוסים יהיו מבוהלים ומפוחדים, בשעה שחיל הרגלים הנאמן וחדור האומץ, ישוב אל בוראו בשמחה, “חיכנו לך כל כך הרבה שנים, זה ה’ קיונו לו נגילה ונשמחה בישועתו…”.


(ליקוטי מוהר”ן חלק ב ה’)

 

למסירת פדיון נפש
נגישות