parallax background

פרשת השבוע – פרשת וישב

מעשה תמר ויהודה

~ הרקע ~

תמר, אלמנת ער ואונן, ב’ ילדיו של יהודה בן יעקב – לאחר שמתו ב’ בעליה הראשונים.

על פי דין התורה זקוקה תמר ליבום, שפירושו – להתחתן עם אחיהם של בעליה הנפטרים – שמו ‘שלה’, ולהביא ממנו ילדים. אלא שמחמת גילו הצעיר הוצרכה לחזור לבית אביה לחכות שיגדל.

יהודה – אביו של ‘שלה’ פחד לתת לבנו להתחתן עם תמר, שמא מקוללת היא שבעליה מתים. כאשר ראתה תמר שלא ניתן לה ‘שלה’, עשתה מעשה – נדמתה לזונה, ועמדה בדרך בה הלך יהודה, פיתתה אותו, לקחה ממנו ערבון לתשלום – החותם שלו ופתיליו, נתעברה ממנו, ונעלמה.

 

~ פרוטוקול ~

א. הנתבעת תמר כלתו של יהודה בן יעקב אבינו, יבמתו של ‘שלה’ בן יהודה, אלמנתם של ער ואונן בני יהודה

ב. הנידון – אשמת זנות תחת ‘שלה’ בן יהודה – בעלה המיועד

ג. העונש – בת כהן [שהיתה בתו של שם בן נח הכהן] דינה בשריפה [עופרת שהתיכוה בחום רב אותה שופכים לגרונו של הנידון]

ד. הרכב בית הדין – יצחק אבינו, יעקב אבינו, יהודה בן יעקב.

***

למעשה תמר לא עשתה איסור, אלא בהיתר עשתה וכמו שאמרו חכמינו ז”ל, שכיוון שמנע ממנה יהודה את בעלה – שלה בנו, עשתה המעשה, בכדי להוציא זרע מן הצדיקים ולתקן את נפשם של ב’ בעליה הראשונים – ער ואונן, כידוע בסוד היבום [אשר ע”י שמתעברת מזיווג זה של היבום מתגלגלים נפשות בעליה המתים בילדיה הבאים אחריה ונתקנים]

ואף יהודה נכתב עליו במדרש שהמלאך כפאו לביאה זו, אשר תכליתה גילוי נשמת משיח בעולם [צאצאו של פרץ בנה של תמר הוא תחילת השושלת]

אלא שבשעת המבחן – מספרים חז”ל, עמדו בפני תמר ב’ ברירות

א. לגלות כבל עם ועדה שההריון בו היא נמצאת הוא מיהודה, וכמובן תצא זכאית בדין, אך דא עקא – יהודה חמיה לא ימצא מקום להיחבא מרוב בושה.

ב. לספר בצורה סתומה – “לאיש אשר לו החותמת והפתילים אנכי הרה”, הסימנים האלה שייכים למי שאני הרה לו, ואם יודה יהודה – יודה, היא לא תביישו

אלא שבאפשרות שניה זו יש להתבונן – ואם לא…

אם יהודה לא יודה, אז כמובן יוציאוה לשריפה, ותמות! ובשביל מי? בשביל אדם שמוכן לראות את חברו נשרף בצורה מזעזעת ובגללו, אלא שאינו יכול להודות באמת, עקב הבושות הנוראות שיגרמו לו.

נו….

***

אומרת המשנה במסכת בבא מציעא, פרק הזהב:

המלבין פני חברו ברבים [אדם שמביישים אותו, מאבד את האדמומית בפניו והופך לבן]אין לו חלק לעולם הבא.

המכנה שם לחברו – אין לו חלק לעולם הבא.

ומקשה שם הגמרא – הרי הלבנת פנים וכינוי שם לחברו הוא אותו הדבר, שגם פה וגם פה התוצאה היא הלבנת פני חברו.

ומתרצת – שהמכנה שם לחברו אסור אפילו שכבר חברו התרגל שמכנים אותו בשם זה.

***

מכל הדוגמאות הנ”ל רואים, שהתורה מייחסת חשיבות לכבוד הזולת – ובצורה נוראה, עד כדי איבוד החיים, בעולם הזה – ובעולם הבא.

ולא משנה אם האדם המתבייש הוא אדם משונה שכל כך חס על כבודו שלא מעניין אותו מחייו של אחרים, או שכלל כבר לא אכפת לו מכבודו, לא מזיז לו שמכנים אותו בכל מיני שמות משונים, בכל ענין ומקרה, כבוד הזולת הוא ערך עליון במשנתה של תורתנו הקדושה.

סיבה מספקת לתת על זה לב.

“נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

 

לפתוח מרפסת

דפיקות בדלת הבית – הדלת נפתחת, בפתח נראה הדייר מהקומה בעליונה, ידיו אוחזות בניירות משרדיים.

“מר קהתי” הוא פונה בחשש “אני מעוניין להוסיף בחזית ביתי מרפסת אוויר, האם תוכל לאשרה בחתימתך על גבי המסמך שבידי”?

בעל הבית מתחקר מעט: “היכן בדיוק היא תהיה ממוקמת?”

“שם, בפינה המזרחית” מצביע השכן, “היא לא תפריע לאף אחד”

“בפינה המזרחית”?! מגיב קהתי בתמיה עמוקה “ואיך אוכל להרגיש את קרני השמש החמימות על פני בבוקרו של יום? ממש מצטער, לא אוכל לחתום”.

***

בפרשתנו וישב מסופר על יוסף הצדיק, הוא היה “נער את בני זילפה ואת בני בלהה ונשי אביו”. זלפה ובלהה היו נשותיו – שפחותיו של יעקב אבינו. יוסף בנה של רחל התחבר אל בניהם, בשביל לרומם את רוחם, שלא ירגישו חסרי חשיבות וערך בגלל היותם בניהם של השפחות.

על זה כתב הפסוק, שיוסף היה “נער את בני בילהה”. הוא היה חברם, נמצא עימם, ומתמסר אליהם.

***

ומזמנו של יוסף הצדיק, נתקדם בזמן מספר אלפי שנים… אל דורנו אנו. אל השכן המבקש אישור בנייה.

גם אנחנו רוצים להידמות ליוסף, להתמסר לאחר, לתת ולעזוב. אז נשרטט חתימה.. מדוע לא לשמח את השני?

האם העדרותה של השמש שלא תבקר יותר מבין תריסי החלון בשעה 9:30 מפריעה כל כך?                                         או שמא שמעט קינאה היא זו הגורמת למענה שלילי?

נסיר את המחשבות הלא נעימות מליבנו, ונתמלא בחום ורגש כלפי צרכיו של החבר. נעזור לו ונתחסד עימו.

כשתתנהגו באופן זה תרוויחו כפליים. מצוות חסד, וסיפוק דשן ומלא, חיובי ונעים..

נסו..

למסירת פדיון נפש
נגישות

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ 

הלכות, מנהגים, ותכנים מיוחדים לחנוכה, בשולחן האתר

מובא בשולחן ערוך ובספרי הקבלה
כי בימי החנוכה יש ליתן ‘מעות חנוכה’ לצדקה,
בכך מתעלה ומתעצם מצוות נר החנוכה של המדליק,
ונרו מאיר בכל העולמות לשפע ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.