parallax background

פרשת השבוע – פרשת שופטים

פרשת שופטים

משפט צדק

בשכונתו של רבן גמליאל ואחותו גר שופט נכרי, שמו הלך לפניו כאחד שאינו לוקח שוחד וכל דיניו דיני צדק.

רבן גמליאל ידע את האמת, הדין הוא שהשוחד מתגלגל מתחת לשלחן ולא מעליו, לכן נראה השופט צדיק-תמים. תכנן התנא הקדוש יחד עם אחותו להפילו בפח.

פתחו הם תיק בבית דינו של השכן, וביום המחרת הגיעו ל'דיון', האחות טענה: "אבינו הוריש ירושה ואחי לקח את הכל! סבור הוא שרק הבן מקבל את כסף אביו ולא הבת". טען כנגדה רבן גמליאל "כך כתוב בתורתנו, במקום הבן אין הבת יורשת".

ביום האתמול קיבל הגוי מיד האחות מנורת זהב, כעת, המהם השופט, הגביה את משקפיו לעבר קרחתו המבהיקה, השפיל את עיניו לספר הפתוח לפניו, ולאחר עיון קצר להפליא פסק את פסוקו: " אכן הבת צודקת, ואת הסכום תחלקו ביניכם פיפטי פיפטי!"

למחרת בחצות ליל נשמעו נקישות בשער ביתו של השופט, בכפכפי בד לרגליו וחלוק לגופו פתח הגוי את השער החורק, לפניו ניצב רבן גמליאל ובידו אוחז חמור מגודל. "כן כבודו מה אתם רוצים" שאל הגוי.

"אני מעונין להגיש ערעור על הדין שפסקת", אמר התנא, "לדעתי אינך צודק, וכתשלום על הטרחה אשלם לך בחמור זה".

השופט התחלחל, הוא פחד שמישהו יראה את המעשה הפלילי, "היכנס היכנס" אמר, "איני מעוניין שיחשדו בי האנשים על לקיחת שוחד. הם אינם מבינים שזה תשלום בלבד".

ביום המחרת שוב זומנו רבן גמליאל ואחותו לדיון, והשופט, כשעל ראשו החף מכל שער המשקף, ועיניו נעוצות בתנ"ך עב כרס, לפתע דעתו נשתנתה: "רבן גמליאל צודק, כמוהו כתוב בתורתכם, החזירי את הירושה!"

"יאיר אורך כנר" רמזה האחות, ורבן גמליאת לעומתה "אתא חמרא ובטש לשרגא" [תרגום – בא החמור ובעט בנר]

השופט קלט את חילופי הדברים, הבין את התרמית, ופניו חפו מהבזיון הנורא.

***

"לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

התורה אמת לאמיתה, מדוייקת בתכלית, נכונה בלי שום סטיה. "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

המשפט בהיר ונהיר, אמיתי כל-כך… השוחד מפיל את כולם. בענינו אנו רואים.

 

האמונה – תוואי לדורות הבאים

באירופה נגע המשכילים היה ממאיר ביותר, כמו חיידק אלים ההורס כל חלקה טובה הסתובב ופגע בכל עיר וכפר, סוחף מטובי בניו. נערים וצעירים נפלו ברשתם של הכופרים בה' ובתורתו, ועיניהם התמימות הפכו – נוקשות, שלוחות אש וגיצים לכל המאמין בבוראם.

באחת מערי אירופה חשבו המשכילים לזלזל בפסוקי התורה, פרשת שופטים .

שם נכתב אודות הפטורים מלהחזיק נשק, במלחמות בני ישראל. המארס אשה ולא בה עמה בברית נישואין, שלא יפול במלחמה ואחר ישא אותה, מי שבנה בית ולא חנכו, או השותל גפנים ולא אכל מן הפירות, שבעצמו יהנה מהם, וכן, כל הירא ורך הלבב, שחוזר לביתו.

במרכז העיר, באולם הגדול, העמידו בימה ועליה קהל רב, מציגים את ישראל נלחמים עם אויביהם.

המנחה קרא לכל המאורסים לצאת מן המערכה, ואנשים רבים ירדו מן הבימה, הוא נתן עוד רשות, לאלו ששתלו גפן או טרם חנכו בית, להחזיר נשק, וקבוצה נוספת נתקה ממקומה. וכעת הכריז, שכל הירא ורך הלבב פטור מלהילחם, והקהל הדל שעדיין נשאר ביציע, ירד ממנו.

שני זקנים נותרו לעמוד, מוכנים לצאת לקרב…

המסך יורד, קול ענות של צחוק, מחיאות כפיים סוערות.

שמע את זה אחד מצדיקי הדור ואמר: 'הם צודקים בזה, שלא נשארו אלא שניים זקנים, אך שכחו שאלו השניים, הם ניצחו לבסוף במלחמה'.

***

יש להחדיר לבנינו ולבנותינו, שספר התורה של עם ישראל, שייך לנו, במסורת מאב לבן. בורא העולמות מסר אותו – במעמד הר סיני – למשה רבינו. ולא נחליפהו בעד שום תמורה.

כל מילה בו מצורפת ומזוקקת, גם פסוקים שנראים תמוהים, וקשה להבין את נוהל היציאה למלחמה על- פי תורתנו, אנו מאמינים שכך היה, וכך נצחו בני ישראל את אויביהם.

ישנם מחקרים שונים, שהוכיחו אף לגויי העולם את דיוק דברי התורה.

מחקר שנעשה במטרה לבדוק נאמנות עדים במהלך משפט – גילה, שלפעמים נגרמות לעד יחיד – פנטזיות – דמיונות, והוא מעידן במשפט. מצב שלא קורה אצל שניים, משום תכונות הדמיונות השונה בין איש לרעהו.

כך, רואים את פסוקי התורה אל מול עינינו,: "לא יקום עד אחד למשפט… על פי שניים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" [שופטים י"ט ט"ו].

זה היסוד והבסיס לקיום שלנו כיהודים, על פני האדמה: השרשת האמונה לדורות הבאים, בה' ובתורה. להבין שלפני הכל!, ואחרי הכל!, תמיד נחזיק את ספר התנ"ך ביד.

למסירת פדיון נפש
נגישות