פרשת השבוע – פרשת תרומה

'ופרצת'

ניו יורק, תשמ"ה (1985). בית המדרש הגדול של חסידות חב"ד – ימי חג הסוכות.

מחזה פנים האולם הענק מעביר רטט של התרגשות בעיני כל רואה. אלפי אנשים עטורי זקנים ופאות גודשים את הפרנצ'ס (מדרגות רחבות המיועדות להקלה בעומס וצפיפות), כולם משולהבים – מרקדים לקצב המוסיקה הרועשת הבוקעת מבוקסות ענק, מוחאים כפים ומנענעים ידיים בהתלהבות. מפניהם קורנת שמחה פנימית אמיתית.

בקדמת בית המדרש ניצבת בימה, ועליה יושב הרבי אליו נישאות עיני כולם. הרבי מנענע את ראשו כריקוד.

לפתע משתיק הרבי את הקהל, בהרמת יד, ומתחיל בשיר חדש "ופרצת – ופרצת – ופרצת – ופרצת…"

הרבי נעמד על רגליו, פניו בוהקות בשלהבת טהרה וקדושה, ימה וקדמה צפונה וקדמה. הוא מניף את זרועותיו, מעלה ומטה ימין ושמאל, והקהל מריע, רוגש וגועש…

הם מבינים את כוונת הרבי. הוא רומז לגאולה הקרבה ובאה, שאז יתקיים הפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". יתגלה המשיח, הוא יכבוש את העולם, ינער את עול הגויים מעלינו, ויבנה את בית המקדש..

ה' יתברך מצווה את משה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם".. (כ"ה ב' – ג').

"ויעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח')

בעצים כסף וזהב יבנו את המשכן.

המשכן מורכב מחלקים הניתנים זה על זה כך אפשרי לפרקו ולבנותו בקלות מירבית – אידיאלי למסעות בני ישראל במדבר.

בארץ ישראל התבטל המשכן, ונבנה בית מקדשנו, כבניין קבוע ולא נייד.

איי איי איי, הפסדנו את שכינתו של הקב"ה. בית המקדש נחרב. אבל לא! אנו לא מרוצים ממצב שכזה, אנו נתפלל ונבקש מה' שיביא לפתחנו את הגאולה.

עברו אלפיים שנות גלות, צרות, אינקווזציה, שואה. וכעת – גלות הנפש, הסיחי דעת, אפליקציות ומכשירים טכנולוגיים למיניהן..

זהו! זהו! זהו!