parallax background

פרשת השבוע – פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

תאמין שיכולים לתקן

בעיירה נידחת שבפולין הנושנה, חי לו כומר נוצרי, אשר שימש כמנהיג ומורה עבור מאמיניו.

הגויים נהגו לבקר בביתו מידי שבוע, ושם לגולל את חוויותיהם השליליות, העברות שקיימו במשך הימים. הכומר ציווה עליהם לשלם סך מסוים ובזה הם נתכפרו.

באחד מן הזמנים, נזדמנה לכומר נסיעה דחופה והוא נאלץ להעדר מעירו, ובמקומו מינה את ידידו היהודי להיות גובה הכספים.
“אל דאגה” אמר לו, “הרובלים שיצטברו במהלך שהותי בעיר הגדולה – יישארו בכיסך, וזו עבודה רווחית מאוד”.

סוף השבוע, והנה בבית היהודי נוקש אנדריי שואב המים, לבקש כפרה. בחיוך רחב מזמין אותו היהודי אל ביתו ואומר לו: “כן בני, במה חטאת?
בקול שבור הוא מספר על שתייתו לשכרה, והימורים שמקיים, ואף גילה שמטבעות קטנות של חברו עברו דרך מכיס אל כיס. בפנים חמות סבר פונה היהודי ידיד הכומר אל אנדריי, “זקוק אתה לשלם חמישה רובלים, ואציע לך עצה…” המשיך “במקום שתכתת את רגלך מידי שבוע לספר על עוונותך, שלם מראש על משך השנים הקרובות…”

הגוי קיבל את העצה, ומאות רובלים יצאו מכיסו של אנדריי והונחו על השולחן היהודי, פוטרים אותו מביזיון הערוך בסיפור מעשיו, כל פעם מחדש.
ומכיוון שכך נהג היהודי בכל גוי מגושם, הכומר שהגיע לביתו אחר תקופה ממושכת, הבין, שנשללה ממנו פרנסתו.

***

להבדיל אלף אלפי הבדלות מדת הנצרות המבוססת כולה על שקר וסילוף קיימת ביהדות דרך כפרה – אמיתית ונכונה.

בפרשתנו ויקרא, מוזכרים הקורבנות המטהרים את האדם – כשהם מצורפים לווידוי אמיתי העולה מעומק הלב.
לאחר שנחרב בית מקדשנו, התפילה והתשובה הם במקום הקורבן. גם מי שחטא יכול לשוב.

וכמשפט החד והקולע של רבי נחמן מברסלב, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן”.


הא’ הזעירא

“ויקרא אל משה” (ויקרא, פרק א’, פסוק א’), “למה ה”ויקרא” הוא עם א’ קטנה”? ככה שואלים כולם, מה רצתה התורה ללמדנו בזה?

והתשובה: שמשה רבינו, אחר הקימו את המשכן, פחד להיכנס אל המשכן, כיון שידע שעתה שוכן שם מלכו של עולם, “ונקדש בכבודי”, והיראה שהייתה לו ממלך העולם מנעה ממנו להיכנס, עד שיקרא לו ה’.

ואז ה’ קרא לו בקריאה של חיבה שיכנס, “ויקרא אל משה”, ומשה רבינו היה עניו מכל אדם, ולא ההין להיכנס אל תוך המשכן, למרות שהוא בנה הכול, עד שיקרא לו ה’.

ולזיכרון לדורות, לאותו ענווה של משה, הקטין ה’ את האות אל”ף של “ויקרא”, זכר לכך שמשה הקטין את עצמן, והמתין מחוץ למשכן עד שיקרא לו ה’.

ויותר מכך, אומר רש”י (במקום), שמשה רצה שה’ לא יכתוב שקרא לו, מלשון קריאה של חיבה, שזה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, אלא כמו הלשון שקרא בו לבלעם, “ויקר אלוקים אל בלעם” (במדבר, פרק כ”ג, פסוק ד’), מלשון מקרה וארעי, שה’ קרא לו באופן מקרה וארעי, ולא מלשון קריאה שזה לשון חיבה, ולכן הקטין ה’ את הא’ לזכר רצונו של משה.

רוצה אני

הפרשה פותחת בתיאור אופן הקרבת קרבן עולה, ובפסוק השלישי אומרת “יקריב אותו לרצונו לפני ה'” (ויקרא, פרק א’, פסוק ג’), והמשמעות הפשוטה היא, שאדם שחייב להקריב קורבן מאלצים אותו להקריב, ומכריחים אותו עד שיגיד רוצה אני, להקריב.

ונשאלת השאלה, מה הפשט כופים אדם להביא קורבן, אך אסור להביא קורבן בכפייה, אלא צריך שזה יהיה “לרצונו”, ולכן כופים אותו לא רק להביא, אלא מכריחים אותו לרצות להביא…

איך ניתן להכריח אדם לרצות?

הנקרא זה לרצות?

הלא זוהי כפייה ולא רצון אישי של האדם?

ומסביר הרמב”ם (בהלכות גירושין, פרק ב’, הלכה כ’) שיהודי רוצה לקיים את רצון ה’, אך אונסים אותו לעבור על רצון ה’, “יצרו אונסו”, היצר הרע שלו אונס אותו מלקיים את הרצון האישי שלו, שזה לעבוד את ה’, ולקיים את רצון ה’.

וכשכופים ומכריחים אותו, אז אין כופים ומכריחים אותו אלא את יצרו הרע, שירפה בכפייתו על היהודי ורצונו האישי לעשות את רצון ה’.

וזה אמת…

כמה פעמים רצינו להיות יותר טובים, נעלים, זכים, קמנו בבוקר עם רצון טוב, “היום נהיה טובים יותר”, ובאמצע משהו נתקע, השכן חסם לנו את היציאה מהחנייה, איזה אחד עקף אותנו בכביש, ואנחנו השתגענו, שכחנו את כל הפרחים והטוב, ורצינו…

אז תגידו אתם, מה הרצון שלנו? לדפוק את השכן, או להיות טובים?

האם לא היינו מעדיפים לא לכעוס ולשנוא?

ואם היה קנס למי שכועס, או מקלל של 5000 ש”ח, היינו כועסים? או שאז היינו נשארים ברצון העצמי האמיתי שלנו “להיות טובים”?

“כופים אותו עד שיאמר רוצה אני”…

להקריב אותי

“יקריב אותו לרצונו לפני ה'” (ויקרא, פרק א’, פסוק ג’), לומדים מכך גדולי החסידות, יקריב אותו, את רצונו לפני ה’, שיהודי יקריב את הרצון שלו האישי לפני ה’.

שבימינו שאין לנו בית המקדש, כיצד נוכל להקריב לה’ מנחה, איך נוכל להביא לפניו קרבן לריח ניחוח – לנחת רוח, ועל כך אומרים, אם אדם יקריב, ואפילו במעט, את הרצון האישי שלו לפני ה’, זה עולה לפני ה’ לריח ניחוח – לנחת רוח.

ובאותו נושא,

“ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'” (ויקרא, פרק ב’, פסוק א’), ושואלים המפרשים, מדוע דווקא כאן במנחה, נאמר “נפש כי תקריב”, מה שלא נכתב בכל הקורבנות?

ומבאר רש”י הקדוש, דרכו של מי להביא מנחה, שזה קרבן זול ופשוט, ודאי עני, שאין ביכולתו לקנות קרבן יקר יותר, מביא מנחה שמורכבת מקמח, שמן ויין, ואמר הקב”ה “מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו”.

עני הזה שעשה מאמץ, אין זה נעים להביא מנחה, קרבן עניים, אין זה פר שמן המכבד את בעליו, אלא מעט קמח ויין, ובכל זאת עני זה שחשקה נפשו להביא מנחה לה’, השפיל את עצמו, והביא מנחה פשוטה, ולכאורה פעוטה זו, ולכן אמר עליו ה’, מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו.

וכן בימינו אנו, אדם שמוסר נפשו, משפיל את הרצון האישי שלו, את הדחפים הרגעיים בשביל אלוקיו, “מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו”.

נקיון השגגות

“נפש כי תחטא בשגגה, וכו’, והקריב” (ויקרא, פרק ד’, פסוק ב’),

מדוע, למה אדם שחטא בשגגה צריך להביא קרבן, הלוא לא חטא בכוונה תחילה, ובטעות חטא ואשם, כגון בטעות ואי שימת לב הדליק אור בשבת חייב חטאת, למה? הלוא אין בליבו חס ושלום נגד בורא עולם, ועל מה צריך לשוב בתשובה?

ומפרש הרמב”ן (במקום), שכשאדם עובר עבירה בשגגה, העבירה מתחילה בנפש, הנפש היא החוטאת, ואחר חטא נעשה בנפש פגם וכתם, שלא מתנקה אף שנעשה החטא בשוגג ובאי משים.

ולכן יש להביא קרבן חטאת גם על חטא שלא נעשה בכוונה ובמזיד, על מנת למחוק ולמחות את רושם החטא שנותר בנפש, ומחמת “שלא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה בלי חטא”, וכשמקריב את הקרבן “תזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה”.

למסירת פדיון נפש
נגישות