פרסום משחית

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

שלמה טייל בנחת ברחוב הסואן, מתבונן בבנינים הגבוהים. בעיניו הקטנות ניסה לספור את הקומות המרובים שבבנינים, אך לשווא. ממרומי הבנינים היה שלמה נדמה כנמלה המטיילת בפאתי הדרך.
אדם מבוגר שעבר ברחוב ניסה לפנות אליו, "ילד מה אתה מחפש כאן".
אך שלמה לא התבלבל, והשיב בגאוה, "אני הולך למשרד של אבא שלי…".
המבוגר הצטחק, "אתה ילד קטן, ואתה יכול להאבד בתוך סבך הבנינים הגבוהים, יש כאן עשרות אלפי משרדים, איך תמצא כאן את אבא שלך…".
הבטחון העצמי של שלמה הגיע שוב לעזרתו, "אל תדאג, אני מכיר טוב את המשרד של באא שלי, ואני יודע את הדרך".
בעיקול הבא פנה ימינה, נכנס לבנין ולחץ במעלית על קומה ארבעים וחמש. בתוך רגעים ספורים כבר עמד בפתח משרדיו המפוארים של אביו, עשרות עובדים התרוצצו מהכא להתם, בידיהם תיקים עבי כרס, והררי מסמכים תקועים באמתחת ידם.
שלמה התקדם עד לסוף המסדרון, נוקש בדלת הרחבה. זמזום קל נשמע ושלמה פתח את הדלת נכנס אל המשרד הראשי, אבא ישב לצד השולחן המהגוני, ממולו ישבו אנשי עסקים שציפו בקוצר רוח למוצא פיו.
הללו הסתובבו לראות מי בפתח, "מי זה הילד הזה, מה הוא מחפש כאן…".
האב התחייך, "זה הבן שלי, שלמה'לה, הוא רוצה לראות את אבא שלו, נכון, שלמה'לה…".
הילד חייך בהנאה, התבונן באנשים ושאל בתום, "אבא, מה אתה מדבר עם האנשים האלו…".
האב הסתובב על כסאו, "שלמה'לה, אני עורך דין גדול מאוד, והאנשים כאן באו לבקש ממני עצה איך אני יוכל לחלץ אותם מצרה שנפלה עליהם, בינתיים תשב בצד, ואחר כך אני יחזור איתך הביתה".
שלמה התיישב על כסא בפינת המשרד, בולע בעיניו הקטנות את הדרמה המעניינת. האב ישב והרצה לנוכחים על תכנית ההצלה, על הסיכונים שיש בה, ועל אפשרויות ההצלחה הצפויות.
לאחר מספר דקות נשמעו דפיקות בדלת, בפתח עמד אדם בפנים זעופות, שלא המתין להזמנה ונכנס פנימה. עורך הדין הזמין אותו לשבת, "בודאי הגעת בשל התביעה נגד היושבים כאן…".
האיש הנהן בראשו, ועורך הדין נפנה אליו פושט את כל הנתונים, ולסיום הבהיר לו במילים קצרות, "תבין, אני לקחתי את התיק הזה בהתנדבות, אני לא מרוויח עליו פרוטה שחוקה, אני רק רוצה לעשות חסד את המסכנים האלו, אני מבקש ממך שתשתף פעולה".
*
ביקורים אלו היו חלק משגרת יומו של שלמה, ואף לאחר שגדל והלך ללמוד בישיבה, היה משתדל מדי פעם לקפוץ למשרדו של אביו, ולחוש את האוירה המיוחדת, שהיתה גדושה בעשיית חסד מדרגה ראשונה.
כשהיה שומע את אביו שוב ושוב חוזר ואומר, "אני לא לוקח כסף על התיק הזה, זה בשביל חסד", היה לבבו מתרחב בהנאה.
בליבו גמר אומר שכשיגדל יירתם גם הוא למפעל החסד האדיר, ויעשה כל שבידו כדי לסייע לאנשים שמצויים במצוקה משפטית.
לאחר נישואיו נשאר שלמה ללמוד בכולל, אך בחר במגמת לימוד שולחן ערוך חושן משפט. תפיסתו המהירה לצד זכרונו הפונומינלי, היו לעזרתו כשביקש לאחר חמש שנים בלבד להבחן לדיינות.
את המבחנים עבר שלמה בהצלחה, ואת יעודו איווה לשמש כטוען רבני. חבריו לספסל הלימודים תהו בפניו על העבודה שהוא מבקש, אך שלמה עמד בדעתו, "אני רוצה להמשיך את מפעל החסד של אבא, לעזור למי שצריך עזרה משפטית בדיני תורה…".
המקרה הראשון הגיע אליו בהפתעה, חבר מהכולל שנקלע לבעיה עקב עיכוב תשלומים שלא באשמתו, ושלמה התגייס לעזור לו בתסבוכת החוקים, ועמד לצידו בדיונים הארוכים.
כשהדיון הוכרע לטובת ידידו, חש שלמה סיפוק רב, "הנה אני מתחיל בעבודה הקדושה הזו, כמו אבא שלי".
לא חלפו ימים מועטים ומקרה משפטי נוסף התגלגל לידו, אך כעת חש שלמה שהמקרה מסובך מדי והוא יידרש לעזרה מאנשים נוספים. הוא לא פקפק לרגע והחל להתקשר לעסקנים שונים בבקשת עזרה.
נוסח דיבורו היה חיקוי מושלם של אביו, "אני לקחתי את התיק הזה בחינם, שלא למטרת רווח, אני רוצה לעזור לפלוני, הוא ממש בצרה צרורה, וכבר שמעתי שגם השלום בית שלו התערער כתוצאה מהסיפור הזה".
ההדים מפעולותיו הלכו והתפרסמו, אך מנגד היו רבים שכעסו עליו, ובצדק; "למה הוא צריך לפרסם את כל הזמן שהוא עושה ועושה ועושה, וכמובן שהוא עושה בחינם, ובשביל מה הוא צריך לפרסם את הפרטים שלנו, הנזקקים, וליידע את כל העולם בבעיות שלנו…"
*
לאחר תקופה, כששלמה כבר חש את עצמו מבוסס בעיסוקו החדש, הזדרז שלמה להקים עמותה בראשותו שתחתיה עמדו כל פעולות החסד שלו. מעת לעת פעלה העמותה לפרסם את כל מעשי החסד, בכדי להשיג עזרה ציבורית למפעליו.
עם כל פעולת חסד נוספת, חש שלמה שמפעלו הקדוש הולך וקורם עור וגידים. אך מנגד הלכו והתווספו לו שונאים, הללו תיעבו את העובדה שמעשיו מתפרסמים בחוצות, וממילא גם צרותיהם הפרטיות נעשות לנחלת הכלל…
שלמה החל לחוש בגל השנאה ההולך וגובר, אך הוא אמר לעצמו שאלו לא יותר ממניעות המתגברות על מי שחפץ לעסוק בטוב, והוא המשיך להתעלם מהן.
יום אחד הלך שלמה לבית הכנסת, ובדרכו הוא רואה על הקרקע ניירות פזורים לרוב. הוא רכן להרים את הניירות ולחרדתו הוא ראה את תמונתו מככבת בהן, הדברים שבכתבי הפלסטר היו מזעזעים:
"שלמה, הפסק לשפוך את דמם של עם ישראל, חדל לך מהפרסום המטופש על העזרה שאתה מגיש כביכול, לא מדובשך ולא מעוקצך".
הוא שב לביתו מזועזע, מחשבות מרירות התרוצצו במוחו, אוכלים בו כל חלקה טובה, "האם זהו התגמול למי שמנסה לעזור לזולת, הרי לא רציתי את הפרסום בשבילי, אלא בשביל לעזור ליהודים, אם כך הוא המצב, הרי שאפרוש מכל העבודה הזו…".
*
האדם בתחילת עבודתו – כך חידדו תלמידיו של רבי נחמן מברסלב – צריך לצמצם את עצמו. שאף אדם בעולם לא ידע מה הוא עושה בעבודת ה'. בלתי לה' לבדו.
ויתרה מזו, ברגע שמעשיו הופכים להיות נחלת הכלל, הוא בעצם כבר לא עושה כלום. כל מצוה, כל לימוד תורה, הכל נעשה רק בשביל הכבוד וההערכה, אין כאן שום דבר פנימי ואמיתי.

(שיש"ק ג-תקמד)