ריחוק מקרב

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

בית הנגיד רבי שמעיה, בלט בתוך שכונת חסידי פינטשוב. בנינים צפופים מרובי קומות, בהם השתכנו זוגות צעירים לצד משפחות ברוכות ילדים. שכולם חשקו להתגורר בסמוך לרבם ממשיך מסורת אבותיו לבית פינטשוב.

ככל שקהילת פינטשוב גדלה, כך הולכים צרכיהם וממעטים את הפרוטה שבכיס. הקהילה לא התברכה באנשים אמידים, ורבי שמעיה נותר עמוד התווך בהחזקת הקהילה. ואכן היה רבי שמעיה מן הנתבעים ונותנים. מנהלי המוסדות היו עולים לביתו בכל ראש חודש, ורבי שמעיה חותם על הצ'קים כלאחר יד.

אהבתו המופלגת של רבי שמעיה לצדיקים אכן הביאה לכך שבניו התבלטו בכשרונותיהם המיוחדים ובעדינותם הנפלאה. וכאן חזר רבי שמעיה למנהלי המוסדות ובקשה בפיו, "מעולם לא ביקשתי ממכם טובת הנאה, אך הפעם אחרוג ממנהגי – אני מבקש שתשמרו על ילדיי כעל בבת עינכם…".

פה אחד השיבו המנהלים והעסקנים, "רבי שמעיה, הסירו דאגה מליבכם, נלווה אותם ונסייע להם בכל לב, ראויים אתם שילדיכם יהיו כילדנו ממש…".

טוביה היה בנו הבכור של רבי שמעיה, מעולם לא ננזף טוביה בין כתלי התלמוד תורה, ואף אם היה אחר לכיתה, ידעו המלמדים היטב שאין לגעור בבניו של רבי שמעיה. כשחפץ בדבר מה פנה למנהל וקבל את מבוקשו.

כשסיים את חוק לימודיו בתלמוד תורה, נכנס אחר כבוד לישיבת פינטשוב. ובשעה שילדי הכיתה עמלו קשות לקראת המבחן לקבלה לישיבה, ישב טוביה רגל על רגל, בידעו שהוא יתקבל בכל מקרה.

כך נכנס טוביה לישיבה משקיע את עצמו בלימוד התורה הקדושה, ואביו רבי שמעיה רווה נחת ומתמלא אושר בראותו את בנו רכון באהבה על הגמרא. וכמובן מאליו, שבכל הזדמנות קופץ רבי שמעיה לחדרו של ראש הישיבה ומשאיר שם צ'ק…

*

שנים נוספות חלפו, טוביה אינו יודע שום מחסור, עד שהגיע זמנו לעלות לישיבה הגדולה. כמובן שטוביה נכנס ללמוד בישיבה הגדולה הפינטשובאית, כשגם שם הוא מקבל את קבלת הפנים הלבבית.

אך לאחר מספר שבועות הבחינו מנהלי הישיבה שמצב רוחו של טוביה נעשה מדוכדך, בערבים הוא נעלם ממתחם הישיבה משוטט ברחובות העיר. כמיטב המסורת לא מעירים לטוביה שום הערה, וטוביה ממשיך בהתנהגותו הנלוזה, בלילות הוא ער ומתהולל, בימים הוא יושן…

האוירה נעשתה טעונה, רבני הישיבה עולים השכם והערב לחדרו של ראש הישיבה, "איננו מסוגלים להתמודד איתו, הוא מהווה דוגמא שלילית ואיומה ליתר התלמידים, אנחנו יודעים שאי אפשר להחמיר עם בנו החביב של רבי שמעיה, אבל אין ברירה…".

אנחה כבידה פרצה מפיו של ראש הישיבה, תוך כדי שהוא חופן את ראשו בין ידיו. הוא נד באיטיות לרבני הישיבה, "נראה מה לעשות…".

בצר לו עלה ראש הישיבה אל מעונו של הרבי מפינטשוב, והגבאי והזמין את ראש הישיבה להכנס. וראש הישיבה החל לתאר את קורותיו של טוביה, ואת הדילמה שבה הוא נתון למול הכבוד שעליו לרחוש לרבי שמעיה, הנגיד.

אך הרבי הניד בראשו, "הסירו דאגה מליבכם, הראש ישיבה". ולאחר מכן פרס הרבי את הוראתו בפני ראש הישיבה, שנדהם מהדברים, אך לא העז לפקפק.

*

למחרת בבוקר זומנו כל רבני הישיבה לחדרו של ראש הישיבה, הוא היה נחרץ, "מהיום והלאה מקבל טוביה יחס רגיל כמו כל אחד אחר, אם הוא משתמט מסדרי הישיבה יש להענישו בחומרה, עד כדי הרחקה מהישיבה".

הרבנים נדהמו, ואחד מהם העז לשאול, "אבל… רבי שמעיה… הנגיד שכל הקהילה נשענת עליו…".

ראש הישיבה סתם ולא פירש, "זוהי הוראתו המפורשת של הרבי".

טוביה לא הורגל מעודו להתנהגות קשוחה שכזו, כל איחור זכה להערה תקיפה, כל זכויותיו המיוחדות נשללו ממנו. עד מהרה חש כי קורות הישיבה סוגרים עליו, בלילות היה מרטיב את הכרית בדמעותיו, אך ראש הישיבה לא התרגש מכל אלו.

מצבו של טוביה הלך והתדרדר, עד שרבני הישיבה נאלצו לסלקו בכאב לב. לא ארכו שעות מספר עד שרבי שמעיה פרץ לחדרו של ראש הישיבה כרוח סערה כולו אדום מחימה, "אני המום, איך העזתם לזרוק את הבן שלי מהישיבה, הישיבה היא שלי, כל המוסדות הם שלי…".

ראש הישיבה לא נבהל וחזר על המשפט שאמר באזני רבני הישיבה, "זוהי הוראתו המפורשת של הרבי…".

רבי שמעיה לא השתהה לרגע ועשה את דרכו בצעדים מהירים למעונו של הרבי, ושטח לפניו את כאבו העז, "מה אעשה רבי, אינני מעז להקשות על דבריכם, אבל מה אעשה כעת…".

הרב נם לעברו, "קרא הנה לטוביה ואשוחח עמו ביחידות".

טוביה נכנס לחדרו של הרבי בצעדים כושלים, והרבי הניח את ידו הרחומה על כתפו מעודדו במילים רכות, "טוביה יקירי, אל תדאג, אנחנו נשב יחדיו לנסח מכתב התנצלות לראש הישיבה, אתה תתחרט על מעשיך, ותקבל על עצמך מכאן ואילך קבלה טובה, ובעזרת ה' הכל יסתדר".

טוביה חזר לישיבה מעודד מברכת הרבי, מתאמץ בכל כוחו לרצות את רבני הישיבה. השכים קום בבקרים, למד ככל יכולתו. בסוף השבוע נקרא לחדרו של ראש הישיבה, טוביה נרעד בחשש מה ייאמר לו כעת.

ראש הישיבה קיבל אותו בחמימות, "אני לא מאמין למשמע אזני, רבני הישיבה אינם גומרים עליך את ההלל, מאמציך ניכרים וראוים להערכה, החלטתי לאפשר לך להשתתף בנסיעה המיוחדת עם תלמידי הישיבה לציון התנא האלוקי רשב"י זיע"א במירון…".

פניו של טוביה זרחו, "שכויח, ראש ישיבה".

רבי שמעיה חזר לביתו בשעה מאוחרת, והופתע לגלות את בנו עדין ער, "חיכיתי לך אבא, יש לי בשורה טובה לספר לך, אני עומד לנסוע עם הישיבה למירון, ראש הישיבה אישר לי את ההשתתפות, בזכות המאמצים שלי להתנהג כיאות".

עיניו של רבי שמעיה נפקחו בתמהון, "טוביה יקירי, אני מתפלא עליך, אם חפץ אתה לנסוע למירון, ממתין לך הנהג הפרטי שלי ברכב היוקרה שיקח אותך למירון ככל שתחפוץ?!"

"לא, אבא", נענה טוביה כשאושר נסוך על פניו, "לא הבנת אותי, מעולם לא נתנו לי בישיבה שום דבר בשבילי, הכל היה כי אני בן של רבי שמעיה והכל אמור לזרום בטבעיות, היום נתנו לי לראשונה מתנה בשבילי, מתנה לטוביה…".

*

לעיתים נראה לאדם שמתנהלת מולו מערכה לא הגיונית, בהתבודדות הוא יכול לפנות לה' ולומר לו, "רבונו של עולם, אני לא מבין, אני נגדי או בעדי? אם אתה רוצה שאני יעבוד אותך אז תקרב אותי, למה אתה מרחק אותי?!"

ורבי נחמן מברסלב הרועה הרחמן, מאיר את אפלולית הדרך של היהודי הנואש, "דע לך שתחילת ההתקרבות היא התרחקות. בשביל להביא אותך למקום אמיתי ומדוייק שלך מוכרח שירחיקו אותך מעט. ואז, אתה מתאמץ להכנס בחזרה, ונפתחים בפניך שערים חדשים".