פרשת השבוע – האזינו – שבת שובה

פרשת השבוע – האזינו – שבת שובה

 

נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים. שקשוק גלגלים, צפירה, והרכבת החלה לנסוע. לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלוגרם לי להתבונן בו:

 

בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו..

 

הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני. כנראה שהבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: “אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון?, שאל, קבע.

 

הנהנתי בראשי. הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובתו.

 

“ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה, ואולי כך תבין” אמר, ועיניו הפכו למהורהרות משהו.

 

“הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע, אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים, בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר הגניבה, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב. ביישו אותו, גרמו לו צער נורא.

 

לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום צער כה רב לאבי. בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה.

במשפט שנערך מיד לאחר מכן גזרו עלי 3 שנות מאסר. אבי לא ידע את נפשו מרוב כאב ובושה.

 

עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט, לבקש סליחה.

 

אבל… לא ידעתי אם יסכים לקבלני לאחר עגמת הנפש העצומה שגרמתי לו.

 

החלטתי לכתוב לו מכתב. כתבתי לו שאני, בנו, רוצה מאוד לחזור לראותו, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם חפץ הוא שאשוב הביתה.

 

“לכן אבא”, כך כתבתי, “יש לי בקשה יחידה: אם רוצה אתה שאשוב לביתך, אני מבקש שתתלה בתחנה צעיף כתום, כך אדע שקיבלת אותי ואני יכול לרדת בתחנה, כך אדע שאני יכול לחזור…

 

אבל…. ” הרים אלי הבחור עיניים דומעות, “אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אדע שאבא לא אבה לקבלני ועלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם….

 

אתה מבין?” אמר לי “אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן ומחפש, אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו, ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר.”

 

“והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך?” שאלתי אותו.

 

“בעוד מספר תחנות”, ענה הבחור, “ואם לא יהיה שם צעיף כתום, אמשיך הלאה בדרכי….” פלט בקול צרוד.

 

עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון. שנינו נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום.

 

“בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי”, הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון.

 

הרכבת עצרה בתחנה נוספת, נותרה עוד תחנה אחת. התחנה האחרונה! אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע??….

 

הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך.

 

הצעיר מביט לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל…. לא, לא היה שם צעיף כתום…

 

הוא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה…. לא היה שם צעיף כתום……….

 

היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.

 

ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו- צעיף כתום.

 

 

עברנו שנה לא קלה, כמה חטאים עשינו, כמה צרות לאבא שבשמים גרמנו,…

 

ואנו שואלים, אבא, התרצה אותנו? למרות הכל?

 

ואבא, השבוע יכריז, ‘שובה ישראל עד השם אלוקיך כי כשלת בעוונך’.

 

‘האומר שובו, הרוצה בתשובה’.

 

לא צעיף כתום אחד, כל התחנה מלאה צעיפים,” שבת שובה”.

 

שבת שלום ומבורך

למסירת פדיון נפש
נגישות