ט”ו בשבט

ט”ו בשבט

אמרו רבותינו במשנה “ארבעה ראשי שנים הם”, ואחד מן הראשי שנים הוא ראש השנה לאילנות שחל בחודש שבט, ונחלקו בית שמאי ובית הלל מתי בחודש חל ראש שנה זה, לדעת בית שמאי חל ראש השנה לאילנות בא’ שבט, ואילו בית הלל סוברים שחל בט’ו בחודש.

ראש השנה לאילנות

וטעם הדבר שדווקא בחודש זה חל ראש השנה לאילנות הוא:

א. שעד אז עדיין יש לחלוחית של גשמים מהשנה הקודמת, ורק משבט האדמה ניזונת רק מגשמים של שנה זו

ב. שעד שבט כבר ירדו רובם של גשמים, ובשבט מתחילים הצמחים והאילנות לפרוח ולגדול.

יום זה נחשב אף לאדם קצת יום טוב, ולכן אין אומרים בו תחנון, ואף במנחה שלפניו אין אומרים, ואם חל בשבת אין אומרים ‘צדקתך צדק’.
יש טועים לחשוב שיום זה הינו משמש אף כ’יום הדין’ לאילנות, כמו האדם שנידון בראש השנה, אך אין האמת כן כמו שכתוב בגמ’ מסכת ר”ה דף טז’ ע”א, “בעצרת נידונים על פירות האילן”, שבחג השבועות הוא יום הדין שנידונים כמה פירות יוציאו האילנות וכו’ אך יום טו’ בשבט אינו יום הדין לאילנות, אלא יום ראש השנה שלהם, שאז מתחילים כאמור לגדול ולפרוח, וזה נפקא מינא לכמה דינים כמו תרומות ומעשרות ועוד דינים.

מדוע תיקנו את ט”ו בשבט?

אומר בעל האדר”ת זיע”א, שתקנו את יום טו’ בשבט ליום טוב בשביל לזכור את מצוות תרומות ומעשרות, כמו שהזכרנו לעיל שיום טו’ בשבט הוא יום תחילת השנה החדשה של המעשרות, והיום שאין זוכים להפריש תרומות ומעשרות מדאורייתא וליתנם לכהן כראוי, תיקנו את יום טו’ בשבט ליום טוב, על מנת שנזכור ונתפלל שנזכה במהרה לשוב ולהפריש תרומות כראוי. ואומר בעל האדר”ת שלכן יש לאכול דווקא פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מהטעם הנ”ל שמטרת קביעת היום טוב הוא לזכור את מצוות תרומות ומעשרות, ולכן יש לאכול פירות ארץ ישראל שרק בהם שייך מצוות הפרשת תרומות ומעשרות.

(וזה טעם המנהג שפשט לאכול פירות יבשים, שבעבר כשדרו בחוץ לארץ ורצו לאכול פירות מארץ ישראל, הוצרכו לייבשם על מנת שלא ירקיבו בדרך, וכך נכנס המנהג לאכול פירות יבשים). ומוסיף ומדגיש בעל האדר”ת, שאין טעם לאכול פירות האדמה בטו’ בשבט, כמו בננה, ושאר פירות שאין גדלים באילנות, מחמת שזה ראש השנה לאילנות ולא לפירות, ולגבי חיטה ושעורה שהם פירות האדמה אבל נשתבחה בהם ארץ ישראל, אומר האדר”ת, שנוהגים לאוכלם אגב שאר פירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

ימי השובבי”ם – שיעור מפי הגה”ח הרב עוזיהו אלכורת שליט”א

הלכות ט"ו בשבט

ידוע שיום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, שכן נמצא במשנה במסכת ראש השנה ב' עמוד א' "ארבעה ראשי שנים הם, באחד בשבט ראש השנה לאילן דברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" וקבלה בידינו שהלכה בכית הלל.

"ונהגו העולם שלא ליפול על פניהם בט"ו בשבט שהיא ראש השנה לאילנות" (בית יוסף סימן קל"א וכן בשולחן ערוך שם סעיף ו')
וכן "נוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום, וכן נוהגין בספרד, ויש שעושין לימוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואחר כך מברכים עליו" (כף החיים סימן קל"א סעיף קטן צ"ז)
מכיון שנהגו לברך על פירות האילן ובעיקר על שבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בהן לכן נכתוב כמה הלכות ברכות:

א. "הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא דבר אחד" [פרוש - ברכת בורא פרי העץ מבוררת יותר על איזה מין מברך, לעומת ברכת שהכל ברכה כוללת היא לכל המינים] "וכן הביאו לפניו בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי האדמה קודמת" [מטעם הנ"ל (שולחן ערוך סימן רי"א סעיף ג')] "ויברך על אותו המין ששייך בו פרי האדמה אף על פי שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו" (בית יוסף שם)

ב. "לכן מי שיש לו יין שרף (או שום משקה קל חוץ מיין) ומרקחת מפרי העץ או האדמה אסור לו לברך תחלה על היין שרף (או המשקה הקל) אף שהיין שרף חביב עליו" (כף החיים סימן רי"א סעיף קטן י"א)

ג. וכל מה שאמרנו (בהלכה הקודמת וכן בהלכות בהמשך) שאחד "קודם לחבירו היינו שרוצה לאכול משניהם, לכן יש להקדים החשוב, אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם אינו מברך רק על מה שרוצה לאכול אף על פי שגם השני מונח לפניו" (רמ"א סימן רי"א סעיף ה')
למסירת פדיון נפש
נגישות