פרשת ויגש

מתחת לקברו של צ'רצי'ל

כבר שנתיים שאין ממשלה יציבה… נו, אז אפשר לכתוב קצת פוליטיקה.

למי שלא יודע באחד מחדריו המסועפים של ראש הממשלה מוצבת על כנה תמונתו של וינסטון צ'רצ'יל.

כתב ניגש אל ראש הממשלה ושאלו: 'צ'רצ'יל היה ידוע כ'טוחן' סיגרים, גם אתה הרי לא מתנזר משאיפת עשניהם של המשובחים שבהם – מספר פעמים ביום, אולי לכן התחברת לדמותו וציוויתה למקם על שלחנך את התמונה של המנהיג האנגלי…?"

"לא, זה בגלל הסוודר" השיב הפוליטיקאי הנכבד, "וינסטון היה מנהיג בעל רוח וחזון, שאיפה והתקדמות שלא נרתע, הגם שנתקל בקשיים עצומים. אני מצפה מעצמי להיות כמוהו. הוא עוזר לי ונותן לי את ההשראה"

מחיאות כפיים סוערות.

*

נעצור קצת ונחשוב. חוץ מתמונות והגיגים – נשאר דבר מהאנגלי המפורסם שהצעיד דוויזיות קרב והניס את הנאצים מאדמת אירופה? לא נשאר מאומה, לא נעים לומר… אך אם נהפוך את מצבת קברו נמצא רק עצמות.

בחשבון פשוט יהיה עלינו להסיק ולהפנים שהעולם הזה הוא הבל הבלים שאין בו ממש. אם כן, האם לא כדאי להקריב את הנוחות והנעימות בעולם הזה לטובת מעלות ערכיות יותר, רוחניות ואמתיות, שלא נבוש בשישאלו דייני מעלה 'הקבעת עיתים לתורה – נשאת ונתת באמונה'

"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" זעקו תנאי המשנה ברטט.

אם אחיו של יוסף לא יכלו לענות אותו כשגילה את עצמו משום שהתביישו מפניו על מכירתם אותו – מה נענו אנחנו לאלקים כשיתבע אותנו על מעשינו בזה העולם… ותשובתנו בצידה, שמכרנו את חיינו תמורת לחם ונזיד עדשים.

ואם התנאים הקדושים פחדו כל כך, כיצד לא נחשוש אנחנו.

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

אלרגיה

רגישות של אדם למרכיב מסויים של מזון, נקראת בשם "אלרגיה". ישנם סוגים של אלרגיה. חלשה, עוצמתית, ואף חריפה מאוד שיכולה לגרום למוות. רחמנא ליצלן.

אדם בעל רגישות גבוהה, לעולם לא יכניס לפיו את המאכל המסוכן לו. גם כשזה נראה ערב וטעים לחיך.

היכן הוא מקבל את הכוח הזה? כיצד הוא לא מתפתה להכניס אל פיו את האגוז, או השקד?

והתשובה ברורה: אין לו ניסיון! האגוז – הוא יריית אקדח בשבילו, והוא יודע את זה. כשזה ברור לו, הוא כלל לא במצב של התלבטות, האם לאכול או לא. זה רעל!! סכנה!!

**

בפרשתו ויגש מספרת התורה על התגלות יוסף לפני האחים: "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו" (פרק מ"ה פס' ג'). ומסביר רש"י, שהאחים התביישו מיוסף כיון שמכרו אותו, ולכן לא יכלו לענות אותו.

אמרו בתלמוד: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. אם אחיו של יוסף נבהלו, איך אנו נתבייש מהקב"ה כשנגיע אליו לאחר פטירתנו, ובידינו יהיו צרורים שקים של עוונות.

**

מאמר נוסף בענין של יום הדין הקרב ובא שיתקיים מיד בתחילת מיד בתחילת החיים שלאחר המוות, מובא במסכת אבות:

"הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה (תחילת עיבור), ולאן אתה הולך? למקום רימה ותולעה (בקבר), לפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"

התנא באבות זועק: תיזכרו את יום הדין, הגדול והנורא. תיזכרו את הבושה הגדולה, ההתכלמות מלפני בורא עולם, ואז – אי אתה בא לידי עבירה.

קורא יקר! את השורות הללו אני כותב לך, אבל לא רק לך, גם בשבילי.

שנינו, שנינו צריכים את התזכורת הזאת, את הטלטול העצמי הזה. ההכרה צריכה להיכנס למוחנו, שעבירות הינם מסוכנות פי כמה מאלרגיה, הם גורמים נזקים גדולים בהרבה!

כשהכותרת "סכנה עבירה" תהיה למול העיניים, הניסיון יתבטל. להיפך – נברח ממנה כמו מאש.

וורט

בפרשתנו מסופר על יוסף שהתגלה לפני האחים, והם נבהלו מפניו. ואז החל יוסף לרצותם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (מ"ה ה')

יוסף אמר לאחים, "אל תדאגו ותפחדו ממה שמכרתם אותי, משום שה' גילגל את זה, בשביל שאכלכל את העולם בתבואה בשבע שנות הרעב.

העמיק רבי ירוחם ממיר עומק אחר עומק: יוסף לא "הרגיע" את האחים, הוא אמר להם את האמת. שכלל לא הם אשמים, משום שהקב"ה גילגל ועשה את זה.

הייתה לו אמונה ברורה וזכה, שהכל בידי ה' יתברך, שאף אדם לא יכול לשנות מהלכים בבריאה.

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]