אבא יקר! זכור, האמא היא העוגן של הבית
תמיכה בין בני הזוג
האשה זקוקה לתמיכה שלך בחינוך הילדים.
נעבור לדוגמא קיצונית: בשבת, בזמן שכל המשפחה יושבת סמוך לשולחן, האמא מעירה לאחד הילדים הערה, שהיא – בעיניך – טעות חמורה בחינוך.
נניח שהילד ישב לאכול, ולכלך עם הכפית של המרק את החולצה, והאמא מגיעה אליו ונותנת לו שלושה 'פליקים' כאלה, שהוא כמעט התעלף…
והאבא מסתכל וחושב: אמא טעתה טעות חינוכית קיצונית, צריך להציל פה את המצב. אמנם הוא צודק, והאמא ודאי טעתה. אין ספק שזו היתה טעות, אבל ברגע שהאבא יגיב מול הילדים, זו תהיה טעות גדולה עוד יותר.
ברגע שהוא יעיר לאמא, ויהיה בצד של הילד, ויחוס על כבודו של הילד המסכן וילטף אותו, ויאמר לאמא "איך את מתנהגת כך, איך את מדברת לילד? לתת מכות לילד?", בזה הוא הרס וקלקל הרבה יותר ממה שהיא הרסה!
אם תעמוד לצד הילד, אין בתגובה זו מעשה חינוכי. התנהגות זו עלולה לנפץ לילד את התובנה שהאבא והאמא הם, למעשה, דבר אחד.
מבחינתו, אתם כעת שני דברים נפרדים, ומעתה הוא ככל הנראה ילך, חלילה, בעקבות אותה פרצה שנפרצה. הוא לא ישמע לאף אחד מכם, לא לך ולא לה. אותה דמות שאמורה לחנך אותו, כבר איננה קיימת לגביו.
מה אמור היה האבא לעשות? הוא צריך להסתכל על הילד, ולומר לו למרות הכאב: "אמא נתנה לך מכה, כנראהזה מגיע לך. לך תבקש ממנה סליחה".
למרות ההרגשה שאתה מתנהג באכזריות וקשה לך, ואתה מבין שזו היתה טעות, עם כל זה כך עליך לנהוג בשעת האירוע. לאחר מכן תמצא את הזמן המתאים לדבר עם האמא, ולומר לה "אני מבין שהנסיון היה קשה, והוא הכעיס אותך מאד…", תפתור את הבעיה יחד איתה, ותסביר להשלא היה נכון לנהוג כך.
מה שאמרנו זה טוב ונכון, וכך צריך לנהוג בשעת האירוע, אך אם הדבר חוזר על עצמו ונהפך לדבר שבהרגל ובשגרה, ודאי שצריכים לפתור את הבעיה.
אם אותה התנהגות לא נכונה של אחד הצדדים רגילה לחזור על עצמה, אין להניח לזה להמשיך. לא לשבת מן הצד בכל פעם שהדבר חוזר על עצמו, ולהיות שותף לפשע, אלא יש לשתף גדולי תורה שיכולים לסייע ולעזור.
לא לזלזל בהוראה של האמא!
נניח שהאמא מבקשת מן הילד לצחצח נעליים, וחשוב לה מאוד שהנעליים תהיינה מצוחצחות. היא פדנטית. היא באה מבית 'יקה'…
והאבא?
האבא אומר לילד בניגון המורה על זלזול: "נו, מה אפשר לעשות, היא ביקשה, המפקד אמר, זה כמו מסדר, נו, לך תצחצח", או שהאבא יגחך בקצה השפה, גם זה מספיק ולא צריך לומר דבר. הבן כבר קלט את המבט והזלזול. גמרנו, מכאן והלאה הוא כבר לא ישמע לאמא. מי שהפסיד זה אתה, משום שרוב הזמן אינך שוהה בבית, והאמא היא זו שנמצאת עם הילדים.
בכוונה אני נותן דוגמאות שהטעות מגיעה מהאמא, משום שרוב ההערות מגיעות מהבעל לאשה, אבל זה נכון ותקף בהחלט גם להיפך.
אם אתה לא תחזק את מעמדה של אשתך בעיני הילדים, אם לא תעניק לה את הכח, וכמו כן גם להיפך, גם ההתנהגות של הילדים תהיה התנהגות של זלזול.
האמא אומרת לילד לצחצח שיניים, והאבא גם הוא אומר לו לצחצח, אך מתוך דבריו אתה למד שהצחצוח מזולזל בעיניו. הוא אומר לו: "לך, לך, נו, לא שמעת על פלוני שנכנסו לו עכברים לפה? תצחצח שניה", מלגלג על צחצוח שיניים. זה הרס החינוך.
זלזול במעמד האם – פוגע בחינוך!
האמא מסתכלת במחברות של הבנות ונהנית מהיופי, מהקישוטים, מההשקעה, והבעל מגחך, "שטויות של בנות". זלזלת. מה חושבת הבת? מה שאמא אמרה זה הבל. גמרנו.
מחר אמא תגיד לה: "תשמעי, החולצה לא צנועה". האם היא תשמע לה? היא תתנהג אליה באותה פחיתות כבוד כמו אל חברה. אם האבא יתייחס לאמא ליד הילדים כאל עוד בת בבית, ויזלזל בה ויפגע בה, הילדים קולטים זאת מהר מאד ומתנהגים בהתאם, חלילה.
ההשפעה על הבנות גדולה יותר. הבנים הם תחת השגחה רוב שעות היום. הבת מסיימת ללמוד באחת, והבנים רק בשעות הערב המאוחרות, ולאחר מכן בדרך כלל הם ממשיכים ללמוד עם חברותות. בשביל להתחצף הוא צריך יותר זמן… אין לו זמן. הוא כל הזמן נמצא בתוך עולם התורה, ברוך ה'.
אך לבנות יש יותר זמן ויותר שעות פנויות, ובפרט אם הן משועממות הן עלולות להגיע לדברים לא טובים. מי שנותן את הכח כלפי הילדים ובעיקר כלפי הבנות, זאת האמא – באותו כח שהאבא נותן לה.
דע לך, אם הנך רוצה לפתור בעיות על השולחן מול עיני הילדים, תמיד תפסיד. תפסיד את מה שחשבת להרוויח ואף יותר מכך. חשבת לעצמך להרוויח חינוך, וברגע זה הפסדת יותר, משום שמרגע זה אין לילדים לא אותך ולא אותה. הנחת מחיצה בינך לבין האמא, היות ועמדת כנגדה!
לא משנה מהי הטעות שהיא עשתה, ואפילו היתה זו הטעות הגדולה בעולם, לעולם אל תעמוד לצד הילדים מול האמא. מה עוד, שברוב הפעמים לא הן שטעו אלא אנחנו טועים, אך גם אם הטעות היתה שלה, ואתה מבין על פי סברות וראיות שנעשתה פה טעות חמורה, אתה חייב להבין שמסתכלים עליכם בתור אחד ולא שניים, חלילה. אתם לעולם ביחד. לאחר מכן איך להתנהג מאחורי הקלעים, זה נושא נפרד.
