איך יוצרים אהבה
רחמנות, רבותי, רחמנות!!
רחמנות, זו הדרך ליצור אהבה בבית, על ידי אין סוף רחמנות ללא
הגבלה!!
אמנם, מכיון שכך, מצב זה עלול לגרום לבעיה למי שמופקד על
הנהגת הבית. ואכן ניתן לראות שכלפי המנהיגים העם משדר פחות
אהבה. למשה רבנו ע"ה נגלתה האהבה פחות מלאהרן הכהן. היות והוא
היה המנהיג, וביד המנהיג חבל השופטים, הדין והמקל…
גם ההורים מופקדים על הנהגת הבית. שרביט המנהיג מופקד בידיהם
– ומוטל עליהם להחליט החלטות, גם במקרה שהן לא נעימות כל כך
לנוגעים בדבר. הילד רוצה ללכת למקום כלשהוא, ולפעמים ההורים
אינם יכולים לאפשר לו. הוא רוצה להישאר ער עד שעה מאוחרת
ומסרבים לו.
ודווקא לכן, הבית מוכרח להתנהל באופן של רחמנות ולא באופן של
קפדנות! אסור "לחפש" את הילד אלא להיפך, צריך ללמד עליו זכות!
ואל נתמה, האיך ניתן לחנך ילד עם רחמנות גדולה, ואהבה כזו
גדולה, אל דאגה, כיון שלאחר שנלמד את שני השיעורים הבאים תיווצר
התמונה המושלמת לחינוך הילדים. אך כעת, חשוב שנבין את העוצמה
של הדרישה שנתבעת מאיתנו להעניק לילדינו אהבה ללא גבול!
לרחם – מחייב להכנס לראש של הילד
דע, שאתה לא יכול לרחם על אדם אם אינך נכנס לנעליו, ולא מנסה
להבין את הצד שלו. ולכן, על מנת להבחין ולהכיר את הצד השני, הצד
של הילד, חייבים להבין את נקודת מבטו של הילד. אין הכונה שנתחיל
להתנהג כילדים… אבל עלינו לחדור לשכלו ולהבנתו של הילד.
אי אפשר לרחם על השני – אם אני לא מבין איך 'הוא' רואה את
המצב!
אם אני רואה ילד תופס תפוח אדמה ומועך אותו עם הידיים, עד
שהתפוח אדמה נראה – כמו שאומרים – "דייסה"… לאחר שהוא מסיים
עם העיסה הוא גם מנגב את האף… ובמקום ילד אנו נחרדים לראות עצם
בלתי מזוהה שאי פעם היה נראה כמו ילד…
אסור לנו להעיר לו לפני שתיקבע בשכלנו ההבנה הבסיסית שכפי
הנראה יש לילד צורך במעשה זה! כפי הנראה ישנה כאן איזו שהיא
הנאה!!
אחר כך, אם צריך להעיר אנחנו נעיר לו, אבל כל הערה תהיה אחרת
ותשמע אחרת אם נבין מה עומד מאחורי מעשיו של הילד. לכן, לפני
שאתה מעיר עליך לשקול האם באמת יש צורך להעיר, ואם אתה לא
משוכנע בכך, אז אל תעיר! אולי ההכרח שלו עכשיו למרוח את תפוח
האדמה גובר על צרכים אחרים שלך בחינוך. הרי כבר הבנת את ההכרח
שלו, ואתה כבר מודע לכך שיש לו איזו שהיא הנאה במעיכה זו…
דוגמא נוספת. הילד תופס מקל, והמקל – בלשון המעטה – לא ממש
נקי… מלא בזפת או בבוץ, ושניכם נמצאים בבית הכנסת בזמן קבלת
שבת, לבושים בבגדים חדשים, והוא גורר אחריו את המקל, וכל בר דעת
יכול להבין מה עומד לקרות ברגעים הבאים. יחד עם זאת, עליך להבין
את עולמו של הילד. אתה חייב לראות את המקל מנקודת מבטו של
הילד. אם תתייחס למקל כפי שאתה רואה את המקל ומנקודת מבטו של
אדם מבוגר, אז זרקת לו את המקל ולך לא קרה כלום –
אבל,
אתה חייב להבין שבשבילו נחשב המקל כמטהו של משה רבנו ע"ה!!
כשזרקת לו את המקל, זרקת לו את המטה של משה רבנו! והפכת בעיני
הילד בן רגע לאדם אכזרי. מבחינתו אתה אדם אכזרי. רק לאחר שאתה
מפנים את צרכיו של הילד, ולמרות זאת החלטת שמבחינה חינוכית יש
להפריד ביניהם, אין בעיה, אבל דבר ראשון תנסה להבין ולראות את
הצד של הילד.
ההבנה הזו היא החלק של האוהב!!
עבורך זה ארמון של חול, אך מבחינתו זה ארמון של שלמה המלך…
בשבילך זה לגו, חתיכת משחק, ובשבילו זו משימת חייו… אתה בכלל לא
מודע לכך שהנך מתנהג באכזריות, משום שאתה לא רואה את התמונה
מנקודת מבטו של הילד.
