החדרת מסר לילדים באופן הנאות

העברת מסר דרך סיפור על אירועים שראית

ישנה אפשרות להעביר מסר באופן מיידי, כשהנך מבחין במידה

מגונה שאתה רוצה להוקיע ולמגר מאנשי ביתך. על ידי שאתה מספר

ומגנה את אותם דברים בעזרת סיפור שראית!

לדוגמא: אם חשקך וחפצך להוקיע את מידת האכזריות שמתבטאת

בין השאר בצער בעלי חיים, אתה מספר ספור שקשור לצער בעלי חיים,

ואין צורך לשנות בדיבור היות וישנם מספיק אירועים שאנחנו רואים

ברחוב.

אתה מספר שהלכת ברחוב וראית ילד שרודף אחר חתול, וזה פשוט

השחתת המידות. הנהגה מושחתת ממש. לא אמרת מי הוא, ולא סיפרת

לאיזה חוג הוא משתייך, לא אמרת כלום. סך הכל סיפרת מעשה שהיה.

אתה מספר שראית מקרה שמאד זיעזע אותך, והזדעזעת עד עמקי

נשמתך.

ואתה ממשיך לפרט: "מי שיש לו כאלו מידות, מי יודע מה שיעשה

לאחים שלו, מסכנים ההורים שלו, ממש רחמנות עליהם… ואיך הוא

יתנהג לכשיגדל…".

הרושם שנשאר בילד מסיפור מעשה זה הוא לאין ערוך. הילד מפנים

שמעשה שכזה נחשב בעיני אבא למעשה אכזרי. האבא מזדעזע ומוקיע

מעשה שכזה. בכך הצלחת להעניק לו את ההרגשה הזו. הוא הבין בצורה

ברורה וחד משמעית שלרדוף אחר חתולים זה השחתת המידות!!

בדרך כלל הוא גם יזדהה איתך – "מה זה, איך הוא מתנהג ככה. זה

ממש צער בעלי חיים. על פי התורה אסור להתנהג כך…".

הנה, זה בכלל לא הוא.. לא דיברו עליו.. ואם חס וחלילה הוא קשור

למידות הרעות הללו, אז ודאי שעכשיו הסיפור שלך עשה בו רושם עז,

והשפיע עליו רבות. בשלב זה הנך יכול להמשיך ולפתח את הנושא

ולשתף את הילד.

יש לציין כי בסוף הסיפור השלילי, תוסיף כמובן מה היא הדרך

הנכונה – 'רחמיו על כל מעשיו', 'צדיקים גדולים ריחמו על כל בריה',

'האריז"ל לא ישן על מיטתו כדי לא להפריע לפשפשים', כמה הנהגת

הרחמנות חביבה בעיני השי"ת.

אתה רואה ילדים ברחובות שמתפרעים וקופצים וצועקים, זו

הזדמנות לספר זאת בבית – "הלכתי ברחוב וראיתי ילדים, ה' ירחם איך

שזה נראה. פשוט התפרעויות, משהו נורא ואיום. זה ממש חילול ה'. איך

שהם הולכים ומתנהגים ברחובות זה ממש חילול השם".

העברת לו כעת מסר ברור איך יהודי לא אמור להתנהג ברחוב.

וכאמור, לא לשכוח להוסיף – איך אמור בן תורה ללכת ברחוב, 'ישראל

אשר בך אתפאר', כמה קידוש השם אפשר להרוויח בדרכים.

או לדוגמא 'סקרנות':

הרי כל נושא שמירת העיניים מתחיל ממידת הסקרנות. אדם

שמתרגל לא להיות סקרן, בעזרת ה' יזכה לשמור גם את עיניו.

תספר סיפור – 'הלכתי ברחוב וראיתי אמבולנס, וכולם רצים למקום

לראות. כל הילדים מסתכלים. כמה לא נעים לאדם ששוכב שם שכולם

מסתכלים עליו. כולו מבויש. אוי להם שכך הם מתנהגים. למרות

הסקרנות הגדולה יש לקרוא פרקי תהילים לרפואתו של אותו אדם, ולא

לעמוד שם ולהסתכל'.

או לנושא התפילה: 'ראיתי ילד שקופץ בבית הכנסת מפה לשם,

ומתנהג שלא בדרך ארץ. בית הכנסת הוא גן משחקים חלילה? אין לו

איפה לשחק חוץ מאשר ליד ארון הקודש?'.

הילד הבין והפנים.

דרך זו טובה בכל המישורים. "הייתי בבית הכנסת וראיתי ילד קטן

מתפלל כל כך יפה, זה פשוט הקסים אותי איך שהוא התפלל, ממש

מתוק".

עכשיו הוא מבין מהי אהבת התפילה! הפנמת בו אהבת תפילה!!

"ראיתי ילד שלומד ממש טוב. לא להאמין, ילד קטן, בן כמה הוא? בן

אחת עשרה, וכבר הוא יושב בלי להרים את העיניים מהגמרא?"

וחשוב להדגיש, לא סיפרתי מי הוא הילד, ומה שמו, על מנת שלא

ליצור מצב כלשהוא של השוואה, שעלולה להביא לידי קנאה או דחייה

ח"ו, סיפרתי סיפור סתמי.

"ראיתי בחור מישיבה קטנה שיושב בליל שבת לאחר הסעודה ולומד

גמרא בכזו התמדה, ממש יושב ולומד בהתמדה!". נהגתי לומר זאת בבית

מספר שבועות, וזה עבד נפלא… הסתיימה הסעודה והילד ראשו ורובו

בלימוד הגמרא…

מה קרה?

פשוט מאד. המסר עבר, חדר והופנם.

אם לא הייתי נוהג כך אלא הייתי בא ואומר לו: "תשמע, מה עם לילות

שבת? מדוע אינך יושב ולומד? מה, זה לא נחשב יום בשבילך? מה, אני

לא מבין. כולם יכולים ללמוד ואתה לא?".

לאחר תוכחת מגולה זו, וכי יש איזה היכי תמצי לומר שהוא ילמד?

וכי יש בכוחו ללמוד מעתה? אלא אם כן הוא ילד ממש ממושמע, או אז

אולי הוא ישמע לדברי, אבל בלאו הכי הוא לא שומע באמת. כי הגם

שילמד, אבל רע לו עם הלימוד זה. הוא לומד ומתרעם…