'וכאן הבן שואל…' – תתייחס!

ילד שואל שאלות, וילדים מטבעם נוטים לשאול המון שאלות. טוב

שיש לילד שאלות. כך הוא מתפתח וגדל. ובעיקר, כך הוא יוצר אתך

קשר.

הכלל הוא שגם אם הוא שואל את השאלה בשעה לא נוחה מבחינתך,

הוא חייב לקבל התייחסות על כל שאלה. הוא פה. הוא קיים.

ואם לא תתייחס אליו, אז יגיע היום, חס ושלום, שהוא לא יתייחס

אליך. יגיעו ימים שנרצה שהוא יתייחס אלינו וישאל אותנו, אך אז

הילד כבר יהיה בעולם אחר עם הבנות אחרות. יהיו לו אחרים שיענו לו

תשובות. במקרה הטוב הם יהיו רבנים, ובמקרה הרע הם יהיו חבריו…

וה' ירחם, מגיע יום שבו ההורה מדבר אל הילד, והילד מסתכל על

הקיר, ואפילו לא מסובב את ראשו כלפי ההורה. אנחנו בכלל לא מבינים

על מה מדובר. איזה צער ההורה חווה. הכל התחיל, למעשה, שכשהילד

דיבר – אתה לא הסתכלת עליו ולא התייחסת אליו!

נכון, לא תמיד הוא שואל את השאלות במקום הנכון ובזמן הנכון

ולא תמיד הן שאלות חכמות. לפעמים הוא שואל שאלות כאלה קשות

שעכשיו צריך להקים ועידה שלמה להסביר לו: 'איך בדיוק הטיל ההוא

עף לשם', ו'איפה הירח', ו'מי הסתובב סביב מה', ואתה בעצמך לא יודע

מה קורה שם, או שהוא שואל שאלות קשות באמונה…

אבל על כל פנים, איך שלא יהיה, חייבים להתייחס לילד!

חייבים להתייחס – אין הכוונה שחייבים לענות לילד תשובות מלאות

ומסודרות, ולענות לו על כל השאלות מבריאת שמים וארץ ועד ביאת

משיח. לא. אבל תתייחס אליו. הוא בא, הוא נדנד לך, הוא שאל אותך.

תרד אליו: "כן, בני, מה אתה שואל?"

גם אם בדיוק אתה באמצע שיחה חשובה עם חבר שלך, וכאן הבן

מתחיל לשאול. הוא מרגיש מצוקה כי לקחו את אבא שלו, ולכן לפעמים

הוא ממציא שאלות. החבר זה לא המצוה שלך. המצוה שלך זה הבן

שלך. גם במקרה כזה אתה חייב להתייחס אליו.

שים לב, האם הוא מפריע לך לדבר עם החבר, או שהחבר מפריע

בעת קיום מצות חינוך?

תאמר לאותו חבר 'תמתין בבקשה. יש לי כאן בן ששואל אותי

שאלה'. באותו רגע, הילד כבר לא זקוק לתשובה. אחרי שהוא ראה והבין

שמתייחסים אליו, ויתרה מזו, אבא הפסיק בשיחה עם גדולים ופנה אלי,

הוא כבר הספיק לשכוח מה היתה השאלה. זה כבר לא מענין אותו!!

אני אומר לכם מנסיון. זה כבר לא מענין אותו. אתה שואל אותו: מה

שאלת בני? 'לא משנה'…

'לא, באמת. מה שאלת?', אז הוא שואל איזו שאלה.

תענה לו – 'תשמע, איזו שאלה קשה. אולי נשמור אותה לליל שבת.

אני אשב בעזרת ה', ואעיין בשאלה'. ואל תאמר זאת בתור דחייה, אלא

תרשום בפנקסך, ובליל שבת תענה לו על השאלה.

כמו כן אם הוא שאל שאלה קשה, ואין לך את היכולת לענות לו,

תתייחס אליו: 'שאלת שאלה מאד חכמה ומאד טובה. תן לי לעיין בדבר,

ואני אענה לך בעז"ה'. הוא ישכח עד מחר, ואתה תזכור עד מחר, והוא

יבין שאבא לא סתם דחה אותו, אלא אבא באמת מתענין בשאלה שלו.

כשהילד שואל שאלות ואתה עונה לו, מבחינתו נוצר מצב מבורך

שהוא יכול לשאול – ולאבא יש תשובות, והוא מפנים ששאלות שואלים

את אבא.

אשה אחת הגיעה לחזו"א זצ"ל ושאלה בפיה – 'מה לקנות, עזים

שחורות או לבנות?'. ענה לה החזו"א: 'אין הבדל. תקני מה שלבך חפץ'.

תמה משמשו של החזו"א – 'גם את זה שואלים את הרב?'. נענה לו

החזו"א – 'זה עצמו, שהאשה הזו חושבת שעל כל ספק שעולה לה צריך

להתייעץ עם התורה, רק בזכות זה צריך לענות לה'.

דהיינו, אם הילד מבין מגיל קטן שכל ספק שואלים את אבא, הרווחת

רווח גדול, משום שהוא ימשיך לשאול אותך שאלות.

אם הוא מגיע בזמן שאין לך אפשרות לשמוע את השאלה, תאמר

לו: "תשמע, אני הייתי בשמחה שומע את השאלה, רק כעת ערב שבת,

יש לנו עוד רבע שעה להדלקת נרות. נכניס את השבת ויהיה לנו הרבה

זמן לדבר".

התייחסת אליו! הוא לא דבר שאיננו קיים!

יש מציאות אחת היוצאת מן הכלל הזה. כאשר ההורים מדברים

ביניהם, הילד אינו אמור להפריע להם.

אם הוא מגיע ושואל שאלות, אומרים לו: כעת אבא ואמא מדברים.

יתרה מזו, יש להרגיל את הילדים שכאשר ההורים מדברים ביניהם הם

אמורים להתרחק, משום מצות כיבוד הורים שבה הם חייבים. ושוב

נדגיש, שגם כאן חייב להיות יחס לילד, כגון 'אבא ואמא מדברים כעת,

תבוא יותר מאוחר'. אף פעם לא להתעלם.