מה הקשר בין ביצה ולוז אל שלשת השבועות

מה הקשר בין ביצים ולוזים אל שלשת השבועות של בין המיצרים? [מבוסס על תורה פ"ב בליקוטי מוהר"ן תניינא, עפ"י ביאורו של מורנו הרב שליט"א]

קטע משיעור של מורנו הרב שליט"א בביאור העניין

לוז העיר

'דרך לוז נכנסים לבית אל' (רש"י שופטים)
העיר המיתולוגית 'לוז', עליה כתבו באגדת חז"ל 'היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב [שהגלה את עשרת השבטים] ולא בלבלה, נבוכדנצאר [שהחריב בית המקדש הראשון] ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים'. סיבת החיים הנצחיים שבעיר לוז, מובא בשם התלמוד הירושלמי היא משום שהיו מדברים שם רק בשפת אמת, לא היו מוציאים דבר שקר מפיהם.
לוז זה מקום של נצח, מקום שלא מתים, ואין למלאך המוות ויזה, ואפילו לא זמנית, ליכנס לשם.

לוז העצם

'וזהו העצם לוז, שיש בעורף האדם, שישאר אחר כליון הגוף, וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחית המתים' (לקוטי מוהר"ן תנינא, תורה פ"ה)
העצם היסודית בגוף האדם, שממנה יבנה הגוף כולו בזמן תחית המתים, היא עצם ה'לוז', עצם נצחית שאיננה נרקבת לעולמים, סגולתה מבאר בספר הזהר הקדוש, שאיננה סובלת את טעם מזונות הגוף, ומבואר בספרים הקדושים שהנאתה היחידה היא מאכילת סעודה רביעית במוצאי שבת קודש, ומשום כך חזקה היא יותר מכל העצמות. עוד מובא בשם הגר"א שעצם זו לא נהנתה מחטא עץ הדעת, ועל כן לא נתקללה במיתה.
לוז היא עצם שרשית, נצחית, שאיננה שייכת לעולם הזה, אלא שרש לעולם חדש, עולם התחיה.

לוז האילן

'תרנגולת [יולדת ביצה] לעשרים ואחד יום, וכנגדה באילן לוז' (גמרא בכורות ח' ע"ב)
מובא באגדה שהכניסה לעיר לוז, היא דרך אילן של לוז, אשר גזעו חלול, ובתוכו מערה, ושם הוא הפתח לאותו מקום.
'לוז' הוא האילן המכונה בפינו 'שקד', עליו מובא סגולה בספרים הקדמונים לאכול ממנו כמות מסוימת, עם הכוונה הרצויה, והוא טוב לזכרון. [הסגולה שמורה במערכת לכל החפץ]

ביצה ולוז ומה שביניהם

'נוהגים לאכול [בסעודה מפסקת] עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים. הגה: ויש נוהגים לאכול ביצים קשים שהוא גם כן מאכל אבלים' (שלחן ערוך, הלכות תשעה באב)
הביצה מעולם היוותה סימן לאבלות, כיוון שהמוות גלגל חוזר הוא בעולם, ועל כן נוהגים בסעודה מפסקת שלפני תשעה באב לאוכלה, [ישנם אף כאלה המטבלים באפר]. עוד טעם לאבלותה של הביצה הוא שאין לה פה, וכן באבל, שאיננו אומר שלום אפילו לקרובו עקב אבלותו.
גם לפריו של אילן הלוז אין פה, אלא שחסרון הפה שלו מובא באגדה בהקשר אחר, 'רבנן אמרי (אמרו חכמים) מה [פרי ה]לוז אין לה פה, כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של [ה]עיר [לוז]',
בתוך השתיקה, מסתתרת העיר לוז, בתוך הדמימה של האבלות, בתוך הביצה המתגלגלת, שמה מסתתרים חיים נצחיים, יש במה להתנחם!

כ"א יום של שלשת השבועות

"כל רודפיה השיגוה בין המיצרים" (ירמיהו הנביא במגילת איכה)
אחד ועשרים יום של בין המיצרים, לכאורה ימים שאין בהם חפץ, ימי קדרות ואבילות.
רבי נחמן מברסלב מגלה לנו להיפך, שעיקר הנחמה מסתתרת בתוך השתיקה הזו של האבלות, בתוך הגלגל החוזר בעולם שם מסתתרת הנצחיות, הנצחיות שהיא התקווה, שהיא הנחמה, כ"א יום של מודעות שאנו שייכים לעם הנצח!
כי מה שיהודי עצוב אין זו עצבות של יאוש, של זהו נגמר, חיים שכאלה.
עצוב של יהודי זה געגועים, לקוות הלאה, לבכות על החרבן ומזה בעצמו להתנחם, שבבכי הזה אני קשור לה', חי החיים, בקשר שאין לו התרה לעולם.