ניחוחות של חודש הרחמים והסליחות
מסע ציורי אל סליחות אלול
אוויר הערב בירושלים נעשה דק ושקוף יותר, נושא עמו משב אויר קל של סוף קיץ ותחילת חשבון נפש. השמש, העולה לאיטה מעל גגות האבן העתיקים, צובעת את השמיים בפלטה רכה של כתום וורוד, מעין רמז ראשון לרחמים שעתידים להתגלות.
זהו אלול, חודש ההתעוררות, הזמן בו הלבבות מתחילים לפעום בקצב איטי יותר, מקשיבים פנימה לקול הדק של הנשמה.
עם עלות השחר, מתעוררים בתי הכנסת לחיים אחרים. האורות החמים והעמומים מבפנים מזמינים פנימה את הצללים הארוכים של הרחובות. דלתות העץ הכבדות נפתחות לאט, חושפות פנים מלא הוד ויראה. על הבימה, עטוף פרוכת חגיגית, ניצב ספר התורה, עד נאמן לברית הנצחית.
קולות ראשונים של תפילה מתחילים להתגנב החוצה, לחשים שקטים שהופכים בהדרגה לנהמה עמומה. גברים ונשים, פניהם רציניות ומהורהרות, מתאספים יחד. קמטים של דאגה וגעגוע חרושים על מצחם, עיניהם נושאות תפילה חרישית. הם באים לבקש סליחה, למחות על חטאים נשכחים, להתקרב מחדש אל המקור.
החזן עולה לתיבה, קולו עשיר ורוטט, נושא עמו את משא הדורות. הוא פותח בניגון עתיק, מילים שנאמרו אלפי פעמים, אך בכל פעם הן נושאות משמעות חדשה, אישית כל כך. "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו". המילים מתגלגלות בחלל, פוגעות בכל לב, מעוררות ניצוצות של חרטה וגעגוע.
בקולות חנוקים עונים הקהל, "אמן". זהו קול משותף, קול של רבים שהפכו לרגע אחד לנשמה אחת גדולה. הבכי נבלע בלחש התפילות, הדמעות מבריקות בעין, עדות לכאב ולתקווה גם יחד.
בין פרקי התפילה, עולים ניגונים נוגים. מנגינות עתיקות שירדו מדור לדור. הם חודרים עמוק לנשמה, מזכירים ימים עברו, אהבות אבודות, חלומות שלא התגשמו. הלב מתכווץ, אך יחד עם זאת, מרגיש מרוכך, מוכן לקבל את הרחמים השמימיים.
בחוץ, הלילה יורד לאט, הכוכבים מתחילים לנצנץ בשמיים הכהים. אך בתוך בית הכנסת, הזמן עוצר מלכת. יש רק את קול התפילה, את תחושת הקהילה המלוכדת, את הרצון העמוק להתקרב, להשתפר, להיות טובים יותר.
כשמסיימות הסליחות, האוויר נותר טעון בתחושה של קדושה וטוהרה. הפנים נראות רכות יותר, העיניים שקטות יותר. המסע אל עומק הנשמה הגיע לסיומו לעת עתה, אך הזרעים של חרטה ותשובה נזרעו בלב, מוכנים לצמוח בימים הנוראים הבאים. הקהל מתפזר לאט, לוחש "כתיבה וחתימה טובה" חרישי, נושא עמו את הזיכרון החם של רגעי ההתעלות, את התקווה המתוקה לרחמים ולסליחה.
כי אלול הוא באמת חודש הרחמים, זמן בו השמיים פתוחים, והתפילה עולה מעלה כקטורת ריח ניחוח.
