נר חנוכה בגיא צלמווות
היה זה בימי החורף הקרים של שנת תש"ד, בתקופה הנוראה עלי אדמות, בעיצומה של שואת יהדות אירופה. באחד ממחנות ההשמדה שהה יהודי נשוא פנים ושמו ר' יוסף, יהודי שבימים כתיקונם ספון היה בבית המדרש ועוסק בתורה, אולם בצוק העתים הגיע למחנה, ונשלח לעבודת פרך מדי יום ביומו. ועם זאת, כשהלכו והתקרבו ימי החנוכה, חש עיזוז ועידוד ממלאים את נפשו, והוא החליט לנסות כל דרך כדי להצליח להצית את השלהבת, להדליק את הנרות, כאן – בתוככי המחנה.
לא היתה זו משימה קלה כלל ועיקר. שמן לא היה בנמצא, כלי ושמן בהם ידליק – לא היה לו מהיכן להשיג. ובכל זאת, ר' יוסף לא היה יהודי שנכנע בקלות, ובמשך כמה ימים תר בעיניו אחר פתרון, חיפש כל דרך להדליק נר של חנוכה. בדרך לא דרך הצליח לשים את ידו על חתיכת מתכת שנשרה ממנוע של רכבת, והחתיכה היתה מרוחה באוצר יקר ונדיר: שמן מכונות, אמיתי…
תוך זהירות והקפדה לבל יימרח השמן או ייספג, החביא את האוצר בשולי המחנה, ובכיליון עיניים ציפה לבוא ימי החנוכה. ביום כ"ד בכסלו, כשלבו נרגש מאי פעם ונשמתו עולצת, ניגש אל המחבוא ושלף הימנו את חתיכת המתכת. כלי לא היה בנמצא, לצורך פתילה פרם חוט משולי חלוקו, בפינה נסתרת הציב את חתיכת המתכת המרוחה בשמן, הידק אליה את חוט הפתילה, ורגע לפני רדת החשיכה ניגש בהתרגשות אל האוצר, להצית בו את הלהבה בתוככי המחנה, מי היה מאמין!
ואז… 'שלא תעז!' – נשמע הקול מאחוריו, 'אל תצית את האש!' – עלה הקול, שיצא מפיו של בחור צעיר לימים, יהודי מהולנד. הלה נתקף חלחלה, והחל להתחנן: 'אנא, אל תעז להדליק פה נרות חנוכה, רק זה חסר לנו. יעבור כאן שוטר או חייל, איש קאפו, יראה את האש הדולקת בשולי המחנה – ויעניש את כולנו. אם תעז לעשות זאת – אלשין עליך אצל הקאפו, כדי להציל לפחות את חיי!' – ביקש הבחור והתחנן.
ר' יוסף התקרב אליו בצעדים מדודים, ניגש אליו בפנים קורנות, שאל לשמו ונענה כי שמו 'נר', הוא בחור צעיר שהגיע מהולנד, בן למשפחה שכבר שכחה את המסורת היהודית למרבה הצער, הוא יודע שיש מושג של חנוכה – אבל לא הרבה מעבר…
הנער הסביר שוב את הסכנה הנוראה, אולם ר' יוסף דיבר אל לבו כי זו שעת כושר, השומרים האכזריים עסוקים במאכלם כעת, כל שהוא רוצה הוא להצית שלהבת קטנה – שממילא תכבה כעבור דקה או שתיים, אולם תאיר את נשמתו!
ר' יוסף הבטיח לנער, כי אם יאפשר לו להדליק את הנר ולא ילשין עליו – יסביר לו אחר כך למה הדבר כה חשוב לו, למה הוא חש שהדלקת נר חנוכה היא קריטית – דווקא במצב הזה. הנער נענה, השקיף מרחוק על ר' יוסף שניגש ברטט נרגש אל ה'פתילה', ובפנים מאירות ועיניים דומעות מצית את האש, מצליח ללחוש 'הנרות הללו', ועוד קודם שסיים כבר כבה הנר, אולם לא היה מאושר מר' יוסף באותם רגעים, והדבר ניכר היטב בכל תנועותיו.
כל העת הזו עמד 'נר' הצעיר ובחן את תהלוכות ר' יוסף, הביט במעשיו בדריכות, ראה את התרגשותו וחש את שמחתו. כמובטח, לאחר מעמד ההדלקה החפוז כל כך – אולם מרגש לא פחות, ניגש אליו ר' יוסף והחל להסביר:
'הלא תדע, ידידי הצעיר, כי אף שלא הכרנו עד עתה – יש משהו שמאחד בינינו, וזו הסיבה ששנינו כאן. שנינו יהודים. אף כי אני נראה יהודי של צורה, ואילו אתה – למרבה הצער לא ניכרים עליך אותות יהדותך, אולם האמת היא שמהיהדות אי אפשר לברוח, והנה כי כן – היהדות היא שכינסה את שנינו אל המחנה הזה, כי בעומק הלב פנימה – יש בתוכנו נקודה שמאחדת בינינו, היא הנקודה היהודית!'
נר, שעוד היה מוקסם ונרגש ממעמד ההדלקה, שם אוזנו כאפרכסת, שעה שר' יוסף ניצל את שעת הרצון, והחל מוצא מסילות ללבבו. הוא הסביר כי העם היהודי נרדף מאז ומקדם עקב היותו העם הנבחר, ומאותה סיבה בדיוק, כל הקמים עלינו לכלותנו – זממם לא צלח בידם. הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, ועושה לנו ניסים ונפלאות.
'הלא תבין', הוסיף ר' יוסף ואמר, 'כמה חשוב היה לי להדליק את נר החנוכה דווקא כאן, בעומק הצרה, בעיצומה של תקופה כה קשה ומייסרת, בטבורו של מחנה השמדה. הנר הזה נועד להזכיר לנו את הנקודה היהודית שנותרת זכה וטהורה תמיד, וגם אם עובר עלינו כל מה שעובר עלינו – יש בנו את הכוחות להתגבר ולצלוח, יש לנו את היכולת להילחם ולנצח, אבא טוב שבשמים שומר עלינו – גם כאן!'
עיניו של נר נמלאו דמעות, והוא ביקש להוסיף ולשמוע יותר ויותר על יהדותו. מאז אותו יום ובמשך תקופה ארוכה, הוסיף לחפש אחר ר' יוסף בכל הזדמנות, לשמוע ממנו עוד ועוד על התורה ומצוותיה, על משמעות היהדות והכח הטמון בה. דבר יום ביומו היה בא אל ר' יוסף, לומד על מצוות קריאת שמע, מתחיל ללמוד תפילות בעל פה, לומד להכיר את בוראו…
וכך, בתוככי מחנה ההשמדה, הפך הנער נר – שהגיע ריק מכל בדל חינוך יהודי, לנער שומר תורה ומצוות במידת האפשר. בעומק היגון ובשפל השאול האנושי, שם גילה את בוראו ולמד להתרפק על אהבתו ויראתו, והדבר נסך בו כוחות להמשך ההתמודדות והנסיונות בתוככי המחנה.
באחד הימים, ביקש נר לדעת מה עליו להרהר אם יזכה לעלות השמימה על קידוש ה'. ר' יוסף פתח את אוצר לבו, וגילה לו את הפסוק 'בידך אפקיד רוחי, פדית אותי השם א-ל אמת', כי בפסוק הזה מחזיר האדם את נשמתו ליוצרה, ומבקש שבורא עולם יכבס ויטהר אותו מכל חטא ועוון, ויזכה להיות שמור ונצור תחת כנפיו האוהבות של הקדוש ברוך הוא… נר זכר את הדברים היטב, והם נחרטו בלבו…
ויהי באחד הימים, הפצצות בעלות הברית גברו והלכו, והנאצים ימ"ש גמרו אומר לחסל את היהודים במיתה אכזרית ומשונה, והוציאו אותם אל 'צעדות המוות' הארוכות והנוראיות. נר הצעיר צעד גם הוא, ואז הרגיש שכוחותיו הולכים ואוזלים, עם כל צעד הוא הולך ונחלש. לפתע מעד ונפל ארצה, כוחותיו לא עמדו לו, והוא נשכב תשוש וכמעט גוסס על האדמה הספוגה בדמם של כה הרבה יהודים…
הוא הביט אנה ואנה, עיניו התרוצצו בחוריהן. לפתע, גילה כי העובר מולו אינו אלא ר' יוסף, ובקול חלוש ביקש ממנו להתקרב אליו. ר' יוסף נעצר, ניגש אל נר ששכב חסר תנועה, ונר לחש לו: 'ר' יוסף, הארת את עיניי, הארת את חיי. אני מרגיש שלא אשרוד את השעות הקרובות, אנא, רק הזכר לי מה אמרת לי לומר בעת יציאת נשמתי…'
ר' יוסף ניסה לחזק את ידיו ולעודדו. הוא הבחין כי נר נפצע ומדמם, ניסה לעצור את שטף הדם אולם הבין כי אין סיכוי. בעיניים דומעות מהתרגשות גחן אל נר השוכב אל הארץ, ובקול שבור אולם גדוש אמונה לחש לו: 'בידך אפקיד רוחי, פדית אותי השם א-ל אמת! – ויצאה נשמתו של נר בטהרה, מתוך קירבת אלוקים, ה' יקום דמו!
לימים, ר' יוסף – ששרד את המלחמה, סיפר את הסיפור במלואו לבחורים מתחזקים שאירח בביתו, ומפיו פורסם הסיפור בגיליון 'כולנו יודעי שמך'. וכמו נר דולק, מחמם ומרומם, מאיר ומלהיב, בוקע המסר מהסיפור המרטיט:
ראו נא ראו, את כוחו של נר חנוכה. הנה כי כן, נר חנוכה שכזה, שהיה קצר וחפוז בזמן, אולם מלא וגדוש בתוכן, בהתרגשות, בהבנה ובמטעני אמונה – חולל מהפך בנפשו של נר הצעיר, קירב אותו לאביו שבשמים דווקא בשעה הקשה ביותר, וזיכה אותו להשיב את נשמתו בטהרה, כבעל תשובה אמיתי, שזכה להתחזק באור האמונה בשנה האחרונה לחייו, והיא האירה את נפשו ונתנה לו כוחות עד הרגע האחרון – ועד בכלל.
כולנו ניצבים בפני נרות החנוכה, יום אחר יום נדליק אותם. הבה ניצוק לתוכם משמעות רוחנית, הבה נשוחח עם בני המשפחה על התוכן העמוק הטמון בשלהבת המרצדת, על אור האמונה היוקד בנקודה היהודית בכל מצב ובכל נשמה, על העובדה כי די בפך שמן קטן וזעיר שנותר טהור – כדי להצית את הלב מחדש, להתקרב לבורא, להתחיל מההתחלה ולזכות להתעלות, כי בכולנו טמון הניצוץ שניתן להבעירו עד שתהא שלהבת עולה מאליה, מרוממת את הלב! (פניני פרשת השבוע)
