סיפור לפרשת כי תצא
"גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך"
קודש הקודשים, הגאון הקדוש מוילנא זיע"א, שחי לפני כ-250 שנה בעיירה נידחת בליטא והעניק חמה בגובהו. גדלותו העצומה בתורת הנגלה והנסתר הפליאה את כל יהדות אותו דור, קדושתו וצדקותו הייתה מחדירה יראת חטא עצומה לכל רואיה.
כל שנותיו מלאו בכל ברכת ה', באין ספור שעות של לימוד תורה בעמל ושקידה, מצוות נעלות בקדושה וטהרה, זקו ושבע ימים ממש.
בערוב ימיו, כששכב על מיטת חוליו, חש כי ימיו ספורים, וכי בקרוב יקרא להיכנס תחת כנפי השכינה, וללמוד ורה לפני פמליה של מעלה.
את מיטתו סבבו תלמידיו הגדולים שהעניקו חמה בגובהם, ושפתותיהם רוחשות תפילה לצור עולמים לבל יוקח אדונם מעל ראשם.
לפתע שם לב אחד מגדולי תלמידיו, הגאון הקדוש רבי חיים מוואלז'ין, ראש הישיבה ומייסד הישיבה הראשונה 'ישיבת וואלזין', כי עיניו של הגאון מזילות דמעה.
נחרד ר' חיים לקראת רבו, על מה ולמה הבכי? שמא גברו מכאוביו? היש דרך להקיל עליו?
הזחיק הגאון בידיו הקדושות את ארבעת כנפות בגדי הציצית, וכך אמר לר' חיים:
"כמה פרוטות, בכמה פרוטות בעולם הזה, ניתן לקנות צמר ובד ולהכין ציצית, ולזכות בכל רגע במצווה נפלאה זו, ולקיים את רצון הבורא ית' ולשמחו. ואילו למקום שאני הולך שם כבר אי אפשר, ולא ניתן לקיים מצוות נוספות ולא יועיל כל הון שבעולם".
עיני תלמידיו מלאו דמע, על אהבת המצוות האין – סופית, שלא די לגאון בכל המצוות שעשה בימי חייו, אלא כואב לו על מצווה נוספת שלא יוכל לקיים אותה יותר.
