פרשת בא – ברסלב
לימוד יקר על פי ליקוטי הלכות, בעומק נפלאות עניין העניות דקדושה ומיאוס עשירות דסט"א
וינצלו את מצרים (יב,לו)
עיקר תיקון העשירות דקדושה הוא עניות, דהיינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני, ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או בינוני או עשיר מפלג מחזיק עצמו תמיד כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך, שבגודל מלכותו וגדולתו ועושרו אמר תמיד: "כי עני ואביון אנכי","ואני עני ואביון".
כי האדם ראוי לו להבין עצם עניותו בזה העולם, כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בשלמות נגד השם יתברך, כמו שכתוב: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מכל-שכן שאר בני העולם.
אם-כן, אפילו לחם צר ומים לחץ אין מגיע לו חס ושלום לפי מעשיו, רק השם יתברך זן את העולם כולו בחסדו, ואם-כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכל דלאו דילה [את שאינו שלו].
וכשמשים אל לבו האמת ויודע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד, ויזכה לעשירות אמיתית, שהוא מה שאמרו רבותינו ז"ל: איזהו עשיר, השמח בחלקו, כי ישמח תמיד בחלקו, מחמת שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך, אפילו לחם צר ומים לחץ. ועל ידי זה יזכה לעשירות ממש, לכל הון דעלמא, בחינת: "מאן דאיהו זעיר איהו רב", וכתיב: מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים, מעפר דייקא, היינו מי שמשים עצמו כעפר.
וגם אחר כך, כשזוכה לעשירות ממש, לכסף וזהב וחפצים הרבה, לא יפול על ידי זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד. לא כן הרשעים, שהם בהפך מכל זה: כשהוא עני, הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו, בבחינת והיה כי ירעב והתקצף וכו' (ישעיה ח), ותיכף כשיש לו איזה ממון, הוא מלביש את עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל ידי זה חסר לו יותר מבתחילה. וכשמרוויח עוד ממון יותר, מתחיל לקנות לו כלי-כסף ומרגליות ותכשיטים, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל ידי זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מבימי עניים, ועל ידי זה באים על פי רוב לידי עניות ממש, ומתים בעלי חובות (שקורין "אן-זעצירס" – פושטי רגל), וגם בימי עשירותם תמיד היה חסר להם כפי הנהגתם והצטרכותם העצום, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחית, וכאילו כל העושר מגיע להם לבד, "ומאן דאיהו רב הוא זעיר", והקדוש ברוך הוא משפילם, ומתים עניים ממש ובעלי חובות.
וזה בחינת: יאה עניותא לישראל, שעיקר היפי והנוי לישראל הוא מדת העניות, היינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד, הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפילו מלבוש של פשתן וטלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאד, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפילו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר כך גם כשיהיו לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב, יהיו נאים ויפים אצלו תמיד.
אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו הוא מתאווה יותר, אינו זוכה לנוי ויופי לעולם, כנראה בחוש, שאפילו לובש בגדים יקרים וכו', תמיד חסר לו עוד בגדים יקרים ביותר, כידוע כל זה.
ועל כן עיקר תיקון הממון והעשירות הוא עניות כנ"ל, כי האדם צריך לאחוז תמיד בקצה האחרון ולזכור שנולד ערום, כמו שכתוב (איוב א): "ערום יצאתי מבטן אמי", שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה כל מה שיש לו הוא עשירות גדול, ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט או הרבה.
ועיקר גלות מצרים, שהיינו תחלה בגלות מרה וקשה וכבדה כזו, ואחר כך הוציאנו בעשירות כזו, כאשר הבטיח לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ולמה לא נתן לנו העשירות תיכף בלא צער הגלות? אבל הכל היה לטובתנו, כדי להזדכך בכור הברזל בגלות, כדי לברר ולזכך העשירות, להוציא אותנו מתאוות ממון שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר, ולזכות לעשירות דקדושה שבא על ידי עניות דייקא, שזה בחינת מה שאנו אוכלים בפסח מצה, שהוא לחם עני, ומרור, כדי לידע ולזכר בהמרירות והעניות, שזה עיקר שלימות תיקון העשירות דקדושה כנ"ל.
ליקוטי הלכות, אור"ח, מגילה ו, יא-יב
