פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך, הפרשה השלישית בספר במדבר, עשירה באירועים, המאירים את הלך הרוח של בני ישראל במדבר.
הפרשה נפתחת בתיאור מפורט של הדלקת המנורה, וממשיכה דרך חנוכת הלויים, פרשת הפסח השני, המסעות במדבר, ומסתיימת בפרשת תלונות העם, מכות המרגלים ומעשה מרים.
הדלקת המנורה וחנוכת הלויים
הפרשה נפתחת בציווי להדלקת המנורה על ידי אהרון, שבעה נרות המפיצים אור קדימה.
לאחר מכן, מתוארת חנוכת הלויים: הם מטוהרים, מגולחים ומביאים קורבנות. הם מוקדשים לעבודת המשכן, כ"מתנה" לה' מידי בני ישראל, ומופקדים על נשיאת המשכן וכליו בזמן המסעות, וכן על העזרה לכהנים. חשוב לציין שהם מחליפים את הבכורות בעבודת המשכן.
פרשת פסח שני
לאחר שמתוארים הציוויים הכלליים, עולה בעיה נקודתית: אנשים שהיו טמאים למת או בדרך רחוקה ולא יכלו להקריב את קורבן הפסח בזמנו (י"ד בניסן), מתלוננים בפני משה. בתגובה, ה' קובע את דין פסח שני – הזדמנות שנייה להקריב את הפסח בחודש השני, בי"ד באייר, עבור מי שנבצר ממנו להקריב בזמנו.
סימני המסעות וחצוצרות הכסף
הפרשה מתארת את סדרי המסעות במדבר. הענן המכסה את המשכן משמש כסימן: כאשר הענן נישא מעל המשכן, בני ישראל מתכוננים למסע, וכאשר הוא עוצר, הם חונים. ציווי נוסף הוא עשיית שתי חצוצרות כסף. חצוצרות אלו משמשות למגוון מטרות: לקרוא לעדה, לנסוע, לזמן את ראשי האלפים, ולתקוע תרועה לפני יציאה למלחמה.
מסע ראשון ותלונות העם
החלק השני של הפרשה מתאר את המסע הראשון של בני ישראל מהר סיני למדבר פארן. פסוקים אלה מוקפים בסימני נו"ן הפוכות, המסמלים את חשיבותם וכי הם עומדים בפני עצמם.
מיד לאחר תיאור המסע, מתחילות תלונות העם:
- תלונת "כמתאוננים": העם מתחיל להתלונן על הקשיים, ובעקבות זאת פורצת בהם "אש ה'", שמכלה בקצה המחנה. משה מתפלל, והאש נעצרת, ומכאן שם המקום – "תבערה".
- תלונת "האספסוף" ובכי העם על הבשר: קבוצה של "אספסוף" (אנשים שהצטרפו לבני ישראל ממצרים) ובעקבותיהם כל העם מתלוננים על חוסר בשר וגעגועיהם למאכלי מצרים (דגים, קישואים, אבטיחים, חציר ובצלים). הם מתלוננים על המן, שמאסו בו. תלונה זו מכעיסה מאוד את ה', ואת משה, שמרגיש את נטל ההנהגה כבד מנשוא. משה מתייאש וצועק לה' "לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני".
מינוי שבעים הזקנים
בתגובה לתלונת משה, ה' מורה לו לאסוף שבעים זקנים מבני ישראל, מנהיגי העם, ולהביאם אל אוהל מועד. ה' מוריד מרוח הקודש שעל משה ומניח על הזקנים, והם מתנבאים. בכך מוקל העומס על משה, והמנהיגות מתפזרת בין יותר אנשים. אולם, שניים מהזקנים, אלדד ומידד, נשארים במחנה ומתנבאים שם, דבר שמעורר תמיהה אצל יהושע, המבקש ממשה לכלאם. משה עונה לו "מי ייתן כל עם ה' נביאים".
השלו והמגפה
למרות מינוי הזקנים, ה' נענה לבקשת העם לבשר, אך באופן דרמטי וענישתי: הוא מביא כמות עצומה של שליו (ציפורים) על המחנה. העם, ברעבתנותו, אוסף ואוכל את השליו. בעוד הבשר עודנו בין שיניהם, פורצת בהם מגפה קשה, ומתו רבים. המקום נקרא "קברות התאווה" כזכר לתאוות הבשר ועונשה.
תלונת מרים ואהרון על משה
מרים ואהרון מדברים לשון הרע על משה, בטענה שהוא נשא אישה כושית, ובעיקר, על יתרונו כנביא: "הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר?".
ה' מתערב באופן מיידי ומפתיע: הוא מזמן את שלושתם לאוהל מועד ונוזף במרים ואהרון בחריפות, תוך שהוא מבהיר את ייחודיותו של משה כנביא: ה' מדבר אליו פה אל פה, ולא באמצעות חידות וחלומות כמו עם נביאים אחרים.
מיד לאחר דברי ה', מרים נענשת בצרעת. משה מתפלל לרפואתה, ולאחר שבעה ימי הסגר מחוץ למחנה, היא נרפאת והמחנה ממשיך במסע.
