פרשת בלק
בסוף הפרשה הקודמת, בני ישראל חונים למול ארץ מואב.
מלך מואב – בלק בן ציפור פחד מאוד מבני ישראל שחונים למולו, אחר ששמע מה עוללו לסיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, שני מלכים אדירים שהובסו על ידי בני ישראל.
הוא בוחר בדרך ייחודית ושולח לקרוא לבלעם בן בעור, מכשף גדול בעל כוחות טומאה עצומים, על מנת שיקלל את בני ישראל ובכך ינצח אותם.
ה' מסרב להרשות לבלעם ללכת, והוא מסרב לשליחי בבלק הראשוניים, לשליחים השניים שהיו יותר נכבדים, הצטרף בלעם.
אך כשהתייצב למול בני ישראל, הכניס לו ה' לפה מילות ברכה לעם ישראל, ובמקום לקללם בירך אותם.
בלק עצר אותו מלברך, וניסה לקחתו למקום אחר, אולי משם כן יוכל לקלל. גם לא צלח.
בפעם האחרונה, הודה בלעם שאינו יכול לקלל את ישראל "מה אקוב לא קבה קל, ומה אזעום לא זעם ה'", שהוא ניסה לכוון את הרגע שבה ה' כועס על מנת לקלל אז את בני ישראל, אך באותם ימים ה' נמנע ולא כעס על ישראל, וכך לא עלה זממו בידו.
בלק ביקש לגרשו בבזיון לארצו, והוא טרם שובו אל ארצו יעץ לבלק עצה אחת. "אלוקיהים של אלו שונא זימה", אמר בלעם לבלק, אם אתה רוצה לגרום לו לכעוס עליהם, תכשילם בכך.
וכך בנות מואב ומדין יצאו לתוך עם ישראל על מנת להכשילם ורבים מבני ישראל נפלו ונכשלו ברשתם.
על ידי חטא זה, אכן זעם הקב"ה על ישראל, ופרצה בהם מגיפה ומתו עשרים וארבעה אלף יהודים.
המגיפה נעצרה רק כשפנחס נכד אהרון הכהן, דקר את נשיא שבט שמעון שחטא עם אחת מנסיכות מדין, ודקר את שניהים יחד, וכך שב חמתו של הקב"ה מעל ישראל.
