פרשת מטות

פרשת מטות, עוסקת בעיקר בדיני נדרים ושבועות, וכן במלחמת נקם במדיינים ובחלוקת השלל. הפרשה פותחת בדיני הנדר והשבועה ומפרטת את הסמכות לבטלם, ולאחר מכן עוברת לתיאור מלחמת ישראל במדיינים, חלוקת השלל וטיהור הכלים, ולבסוף עוסקת בבקשתם של שבטי ראובן וגד לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, ותנאיה.

דיני נדרים ושבועות

הפרשה נפתחת בסקירה מפורטת של דיני נדרים ושבועות. נדר הוא התחייבות שאדם מקבל על עצמו, ואילו שבועה היא התחייבות באמצעות הזכרת שם השם. התורה מדגישה את החשיבות של קיום נדרים ושבועות: "איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל', ג'). כלומר, אדם מחויב לעמוד בדיבורו ולקיים את מה שהתחייב.

התורה מבחינה בין נדרים של גברים לנדרים של נשים:

• נדר של גבר: גבר שנדר נדר חייב לקיימו, ואין מי שיכול להפר לו את נדרו.
• נדר של אישה נשואה: נדר של אישה נשואה תלוי בבעלה. אם הבעל שמע את נדרה ולא מחה באותו יום, הנדר תקף. אך אם הבעל שמע ומחה באותו יום, הנדר בטל. חשוב לציין שההפרה צריכה להיעשות "ביום שומעו" (במדבר ל', ט"ו), כלומר מיד עם שמיעת הנדר.
• נדר של בת בבית אביה: נדר של בת שעדיין גרה בבית אביה (ואינה נשואה) תלוי באביה. לאב יש סמכות להפר את נדרה באותו יום ששמע. אם האב שתק ולא הפר, הנדר תקף.
• נדר של אלמנה או גרושה: נדר של אישה שהיא אלמנה או גרושה (שאינה תלויה באב או בבעל) תקף ואין מי שיכול להפר לה.

הטעם לדינים אלו נובע מהצורך לשמור על שלום הבית ועל הסדר החברתי. מתן סמכות לבעל ולאב להפר נדרים נועד למנוע מצבים שבהם נדר של אישה עלול לסתור את רצון בעלה או אביה, או לפגוע בתא המשפחתי.

מלחמת מדיין וחלוקת השלל

חלק משמעותי נוסף של הפרשה עוסק במלחמת נקם במדיינים. ה' מצווה את משה לנקום במדיין על חטא בעל פעור, שבו מדיין פיתתה את ישראל לחטוא בעבודה זרה ובזנות. משה ממנה כוח צבאי של אלף לוחמים מכל שבט (סה"כ 12,000 איש), ובראשם פינחס בן אלעזר הכהן, שנושא איתו את כלי הקודש.

במלחמה, בני ישראל מנצחים את המדיינים באופן מוחלט: "וילחמו על מדיין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר" (במדבר ל"א, ז'). הם הורגים את כל הגברים המדיינים, כולל חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור.

משה מביע כעס על כך שהותירו בחיים את כל הנקבות, שכן הן היו הגורם העיקרי לחטא בעל פעור, ומצווה להרוג כל נקבה שבעלה זכר ולהחיות רק את הילדות הקטנות.

לאחר המלחמה, מתבצעת חלוקת השלל:

1. טיהור הכלים: ה' מצווה לטהר את כל כלי המתכת שנלקחו מהמדיינים באש ובמים, ואת כלי העור והעץ במים בלבד. זאת, כדי לטהר אותם מטומאת המת ומהיותם כלי גויים.
2. חלוקה למחצית: השלל מחולק לשני חלקים שווים: מחצית אחת ניתנת למשתתפי המלחמה (הלוחמים), ומחצית שנייה ניתנת לעדת ישראל (כלל העם שלא השתתפו בלחימה).
3. הפרשת תרומות:

o        תרומה לה': מכל מחצית של הלוחמים, מפרישים תרומה לה', שהוא אחד מ-500. תרומה זו ניתנת לכהן אלעזר.

o        תרומה ללויים: מכל מחצית של העדה, מפרישים אחד מחמישים, וזה ניתן ללויים.

הפרשה מספקת דוגמה לחשיבות של ציות מלא לציווי ה' ולתהליך סדור של חלוקת שלל וטהרתו.

שבטי ראובן וגד ועבר הירדן

בחלק האחרון של הפרשה, באים שבטי ראובן וגד אל משה ואלעזר הכהן ומבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי. הם מסבירים כי לאזור זה יש שפע של שטחי מרעה, המתאימים למקניהם הרבים: "ארץ מקנה היא לעבדיך ולנו מקנה רב" (במדבר ל"ב, ד').

משה חושד בהם שהם מבקשים להתנחל בעבר הירדן כדי להתחמק ממלחמת כיבוש הארץ, וגוער בהם בחריפות: "האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר ל"ב, ו'). הוא מזכיר להם את חטא המרגלים, שגרם לעיכוב של ארבעים שנה בכניסה לארץ, ומזהיר אותם שלא לחזור על טעות זו.

שבטי ראובן וגד משיבים כי אין בכוונתם להתחמק מהמלחמה. הם מבקשים לבנות ערים למשפחותיהם וגדרות לצאנם בעבר הירדן, אך הם עצמם יעברו חלוצים לפני בני ישראל וישתתפו באופן פעיל בכיבוש הארץ המערבית, עד שכל שבט יקבל את נחלתו. רק לאחר מכן הם יחזרו לנחלתם בעבר הירדן.

משה מסכים לתנאים אלו, ומבהיר להם שאם יעמדו בהבטחתם, תהיה נחלתם בעבר הירדן. אך אם לא יעמדו בה, "ונקיתם מה' ומישראל" (במדבר ל"ב, כ"ב), כלומר, הם יחשבו כחטאים לה' ולכלל ישראל. הוא מורה לאלעזר הכהן וליהושע בן נון להשלים את התנחלותם בעבר הירדן אם יעמדו בתנאים.

למעשה, לשבטי ראובן וגד מצטרף גם חצי שבט המנשה, וכך נוצרת יחידה של "שניים וחצי השבטים" שמתנחלים בעבר הירדן המזרחי. הפרשה מסתיימת בתיאור הערים שבנו לעצמם.