פרשת מסעי

פרשת מסעי, מהווה סיכום והשלמה למסע בני ישראל במדבר, ומתארת את ההכנות האחרונות לכניסה לארץ ישראל. הפרשה עוסקת בארבעה נושאים מרכזיים: סיכום המסעות במדבר, ציווי גירוש יושבי הארץ והוראות על חלוקתה, הגדרת ערי המקלט, ולבסוף, פרשת בנות צלפחד והחובה לשמור על נחלות השבטים.

מסעי בני ישראל במדבר

הפרשה נפתחת בפירוט מדוקדק של כל 42 המסעות שעשו בני ישראל מאז יציאתם ממצרים ועד הגיעם לערבות מואב, מול יריחו. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן" (במדבר ל"ג, א'). הרשימה המפורטת כוללת את שמות המקומות שבהם חנו, ומספקת תיעוד היסטורי וגיאוגרפי של נדודיהם במדבר.

גירוש יושבי הארץ וחלוקתה

לאחר סיכום המסעות, מגיע הציווי המפורש והתקיף על גירוש יושבי הארץ והשמדת עבודה זרה. ה' מצווה את בני ישראל: "כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיתם, ואת כל צלמי מסכתם תאבדו, ואת כל במתם תשמידו" (במדבר ל"ג, נ"א-נ"ב).

הציווי על גירוש העמים נובע מהחשש שהם יפתו את בני ישראל לעבודה זרה ולמעשים תועבה, וישמשו "לשכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" (במדבר ל"ג, נ"ה). הפרשה מזהירה שאם לא יגורשו תושבי הארץ, הם עלולים להישאר "לשכים" ו"לצנינים" ולגרום נזק לבני ישראל בעתיד.

לאחר מכן, עוברת התורה לדון בחלוקת הארץ לנחלות. החלוקה תיעשה באמצעות גורל, המבטיח צדק אלוהי, ותוך התחשבות בגודל השבטים: "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם. לרוב תרבו נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו" (במדבר ל"ג, נ"ד). הגורל יהיה על פי ה' וייקבע על פי צאתו של אורים ותומים, כדי למנוע מחלוקות. ציווי זה מבטיח שלכל שבט יהיה חלק בארץ, ושלכל משפחה בתוך השבט תהיה נחלה משלה.

הפרשה גם מפרטת את גבולות ארץ ישראל מכל עבריה – גבול דרום, גבול מערב (הים הגדול), גבול צפון וגבול מזרח. הגדרת הגבולות נועדה לתת תיאור ברור של היקף הנחלה המובטחת.

ערי המקלט

נושא חשוב נוסף בפרשה הוא ציווי ה' למשה להקים ערי מקלט. מדובר בערים מיוחדות שנועדו להגן על אדם שהרג נפש בשוגג (בלי כוונה). "ואמרת אל בני ישראל: והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח נפש בשגגה" (במדבר ל"ה, י').

מטרת ערי המקלט היא למנוע נקמת דם של "גואל הדם" (קרוב משפחה של ההרוג). הרוצח בשוגג נדרש לשהות בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. רק לאחר מות הכהן הגדול, מותר לו לצאת מעיר המקלט ולחזור לנחלתו. התורה מדגישה את ההבדל בין רוצח במזיד (בכוונה תחילה), שחייב מיתה, לבין רוצח בשוגג, שמקבל הגנה.

משה מצווה לבחור שש ערי מקלט: שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בארץ כנען. ציווי זה מבטא את חשיבות השמירה על חיי אדם, גם כאשר המוות נגרם בשוגג, ואת הצורך במערכת משפטית הוגנת.

נחלות הלויים ובנות צלפחד

הפרשה ממשיכה ודנה בנחלות הלויים. בניגוד לשאר השבטים שקיבלו נחלות אדמה, הלויים לא קיבלו נחלה בקרקע הארץ. במקום זאת, הם קיבלו 48 ערי לויים מפוזרות ברחבי הארץ, שבהן יכלו להתגורר ולקיים את תפקידם בבית המקדש ובלימוד התורה. יחד עם הערים, ניתנו ללויים גם "מגרשים" – שטחי מרעה סביב הערים לבהמותיהם.

לבסוף, הפרשה חוזרת ומסיימת בפרשת בנות צלפחד, שכבר נידונה בפרשת פינחס. בנות צלפחד, שאין להן אחים, מבקשות שבגלל היעדר בנים, נחלת אביהן לא תאבד. ה' מצווה למשה כי הן צודקות ומורות כי בנות יורשות את נחלת אביהן כאשר אין לו בנים.

בפרשת מסעי מתווסף סייג לדין זה: ראשי אבות שבט מנשה, משפחת בנות צלפחד, באים למשה ומתלוננים על כך שאם בנות צלפחד ינשאו לגברים משבט אחר, נחלתן תעבור לשבט האחר, וכך יקטן חלקו של שבט מנשה.

משה מקבל את הטענה וקובע כי בנות היורשות נחלה חייבות להינשא רק לבני משפחתן – כלומר, לבן שבטן. "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמור: לאשר ייטב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר ל"ו, ו'). מצווה זו נועדה לשמור על גבולות הנחלה של כל שבט ולוודא שכל שבט ישמור על קניינו בארץ.