פרשת מצורע

הרגל לא טוב

הסיפור שלפניכם לא תועד בעדשת המצלמה.

ואף לא במערכת עיתון מפורסם.

הגיבורים שבו מהתלאות והתלאות שעברו , נרקמו במוחו של הכותב.

השמועות אודות ספרו המפורסם של הצורר ההיסטורי 'מיין קארפף'.

ודברי השטנה הנוראים שכתובים בו התגלגלו עד לעיירתם הניצחת שם גרו הם.

אולם היו אלה רק שמועות.

הם לא ציפו לזה כלל.

ביום בהיר אחד באלול תרצ"ט פרצה המלחמה האיומה.

עיירתם הייתה קרובה לגבול, והשמיים הכחולים הפכו לאדומים כדם מיירי התותחים

האדמה המוצקה רעדה מהפצצות הכבדות.

וכל השלכת מטעני נפץ ממטוסי הקרב נינע את בתי העיר.

את הפחד המשתק שמילא את החלל אף לא היה ניתן לחתוך בסכין.

יום לאחר מכן הופיע מלאכי המוות במדים מגוהצים .

הגרמנים הרביצו, היכו, בזזו, והיהודים נפוצו לכל עבר, חלקים לעיירות סמוכות ואחרים ליערות.

בין הבורחים היו אב ובנו.

הם בחרו להסתופף בין עצי האורן הגבוהים של העיר ולא להמשיך אל עומק המדינה .

צרורות האוכל המעטים שלקחו עימם אזלו במהירות. ונאלצו האב והבן לבחור לסעודתם עלים ועשבים מכל המינים והסוגים.

אבל אבוי! העלים הגסים לא התעקלו בקלות והכאיבו להם מאוד

הבן היה זועק ובוכה על הכאבים שמסבה לו הקיבה.

כך יום ויומיים, שלושה וארבעה..

לפתע כעבור שבועיים ימים העשבים המרים לא צרבו וכרסם נרגעה. אוי לנו שהתרגלנו לזה נהפכנו להיות כמו חיות השדה ממש.

***

בזמן בית המקדש המדבר לשון הרע היה מקבל אות וסימן שהוא צריך לחזור בתשובה .

צרעת אשר הייתה מתפשטת בכל גופו כמסופר בפרשיות תזריע – מצורע.

בזמן הזה אין מי שמקבל את הצרעת אך אין זו סימן לצידקותנו.

מבארים המפרשים בשינוי, בשרנו – בדור הזה – כשל מת, שאינו מרגיש מאומה.

אף אם יתגלה כתם לבנבן על היד או הרגל האדם ילך להיוועץ עם רופאים ותרופות ולא יחשוש לשנות את סגנון דיבורו, הנפש גסה ומחוספסת ואינה מרגישה ברמזים מן השמים.

זהו מוסר השכל של ממש.

אבל – כעת, צריך להרגיש, ולחשב מסלול מחדש.