פרשת עקב – ברסלב
"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם"
אדם שאוכל רק לחם ולא שאר מעדנים, פעמים שהוא מחמת עניות, שאין לו כסף לקנות מעדנים ופעמים שהוא בזכות ששובר תאוות אכילה ודי לו בלחם לשובע ואינו מעוניין בתענוגי האכילה.
והוא שהתורה משבחת את ארץ ישראל אשר לא במסכנות – בעניות תאכל בה לחם – ולא שאר מעדנים, כי בארץ ישראל יש שפע עשירות, ומה שתאכל בה לחם הוא בזכות קדושת הארץ שמי שאוכל מפירותיה אינו מתאווה לתענוגים ומעדנים ודי לו בלחם לשובע.
ליקוטי מוהרן א' תורה מ"ז
"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך"
שואלת הגמ' "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא…" האם יראת שמים זה דבר קטן שניתן לומר עליו "כי אם" – רק את זה?
ועונה הגמ' "לגבי משה מילתא זוטרתא היא" כלפי משה יראת שמים הינה דבר קטן.
תשובת הגמ' אינה מובנת לכאורה, אמנם לגבי משה רבינו לגודל קדושת היראת שמים שלו אז יראת שמים הוא דבר קטן. אבל משה רבינו מדבר אלי עם ישראל, ועתה ישראל מה ה' אלוקיך דורש ממכם ואצלינו לכאורה אין זה דבר קטן.
אלא, הביאור הוא שהצדיקים מאירים בתלמידים שלהם דעת כזו ועצות כאלו עד שכל מי שירצה יוכל להגיע לדרגות גבוהות של יראת שמים. ולכן אמר משה רבינו "ועתה ישראל" אחרי שלימדתי אתכם חכמה ומוסר במשך כל הארבעים שנה אז כעת ניתן לומר "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", כי עכשיו גם אתם יכולים לזכות ליראת שמים אמיתית לכאורה בנקל ומכוח הצדיק.
ליקו"ה הלכות פדיון בכור הלכה ה'
"ויענך וירעיבך"
אומרת הגמ' ביומא "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלים ואין שבעים".
הפסוק מדבר על המן שאכלו בני ישראל במדבר, שאף על פי שהיה נהפך טעמו לכל דבר מאכל שרצו, בכל זאת לא באו על סיפוקם מחמת שלא ראו בעיניהם את דבר המאכל לו התאוו, וממילא נשארו רעבים כמו הגמ' דלעיל.
כך כאשר אדם שעובד את השם אינו רואה את אור השם, הוא נשאר תמיד רעב ברוחניות ולכן צריכים לזכך ולצחצח את נפשו ואזי מתקיים בו "ונפש רעבה מילא טוב", בבחינת "והשביע בצחצחות נפשך".
ליקו"מ תורה י"ג קמא
