פרשת פנחס

פרשת פנחס: קנאות, ברית שלום, ונחלת הארץ

קנאותו של פנחס והברית עמו

הפרשה נפתחת באירוע מטלטל שהתרחש בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק: חטא בעל פעור. בני ישראל נהו אחר בנות מואב ומדין, שפיתו אותם לעבוד עבודה זרה.

עם ישראל נענש במגפה קטלנית שפקדה את העם. בשיאה של המגפה, נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, בא על אישה מדיינית לעיני כל העדה ואף לעיני משה ואהרון.

בשלב זה קם פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, ומתוך קנאות עזה לכבוד ה', נטל רומח ודקר את זמרי ואת המדיינית (כזבי בת צור) בעת מעשה זימתם. מעשהו של פנחס עצר את המגפה שגבתה כבר 24,000 קורבנות.

ה' משבח את פנחס על קנאותו ומעניק לו "בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"ב). ברית זו מבטיחה לפנחס ולזרעו כהונה עולמית – "כהונת עולם".

מלחמת נקם במדין ומיפקד חדש

בעקבות חטא בעל פעור והמעורבות של בנות מדין, ה' מצווה את בני ישראל לנקום במדיינים. מלחמה זו, שתתואר בהרחבה בהמשך, היא תוצאה ישירה של ההתנהגות המדיינית שגרמה לחטא ולמגפה.

לאחר מכן, משה ואלעזר הכהן מצווים לערוך מפקד נוסף לבני ישראל, מפקד שני (המפקד הראשון היה בתחילת ספר במדבר). מפקד זה נערך לפני הכניסה לארץ ונועד לספור את הגברים מגיל עשרים ומעלה, כשירים לצאת למלחמה, ולקבוע את גודל הנחלות לכל שבט על פי מספר נפשותיו. תוצאות המפקד מראות כי למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, כל בני דור המדבר שמנו במפקד הראשון מתו במגפות ובמסעות במדבר.

בנות צלפחד וענייני ירושה

אחד הסיפורים המפורסמים והחשובים בפרשה הוא סיפורן של בנות צלפחד. צלפחד מת במדבר ולא היו לו בנים, אלא רק חמש בנות: מחלה, נועה, חגלה, מילכה ותירצה. הן ניגשות למשה, לאלעזר הכהן, לנשיאים ולכל העדה, ודורשות לקבל נחלה בארץ ישראל, בטענה שאם לא יקבלו נחלה, שם אביהן יישכח משבטו.

טענתן של בנות צלפחד התקבלה על ידי ה' כצודקת, וה' מורה למשה הלכה חדשנית: "כי ימות איש ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כ"ז, ח'). בכך נקבע כלל ירושה חשוב המעניק זכויות ירושה גם לבנות בהיעדר בנים, ובמקרה של בנות צלפחד, הן אף מקבלות נחלה בתוך שבט מנשה. בהמשך, הן מצוות להינשא רק בתוך שבטן כדי לשמור על רציפות נחלת השבט.

מינוי יהושע למנהיג

משה, שמתקרב לסוף ימיו, מבקש מה' למנות לו יורש. ה' מצווה את משה למנות את יהושע בן נון למנהיג במקומו, תוך סמיכתו בפומבי והעברת חלק מהודו והדרו אליו. מינוי זה מבטיח את ההמשכיות בהנהגת העם לקראת הכניסה לארץ ישראל.

קרבנות ומועדים

חלק ניכר מהפרשה (פרקים כ"ח-כ"ט) מוקדש לפירוט מדוקדק של קורבנות התמיד, קורבנות המוספים לכל ראשי החודשים ולכל החגים (פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת).

דיני נדרים ושבועות

הפרשה מסתיימת (פרק ל') בפרטי דיני נדרים ושבועות. מפורטים בו כללים לגבי תוקפם של נדרים ושבועות של גבר, אישה רווקה, אישה נשואה ואישה אלמנה או גרושה. החלק הזה מדגיש את החשיבות של עמידה בדיבור ואת תוקפם של התחייבויות אדם כלפי ה'.