פרשת תצווה

פרשתנו מתחילה במילים "ואתה תצווה", ולא כהרבה פרשיות שפותחות ב"וידבר ה' אל משה", ומספר פסוקים לאחר מכן "ואתה הקרב אליך", "ואתה תדבר אל אהרן אחיך", ואילו שמו של משה רבינו לא מוזכר בפרשתנו כלל.

ונדרשים לכך המפרשים מדוע נעדר שמו מהפרשה?

מחמת שמשה רבינו ביקש מה' יתברך לאחר מעשה העגל, שהקב"ה רצה להעניש את עם ישראל ולהכחידם, ולהשאיר את משה רבינו לבדו, וממנו לייצר את עם ישראל.

ומשה רבינו התחנן לפני ה' יתברך שירחם על עם ישראל ולא יכחידם, ובתוך דברי התחנונים אמר משה רבינו, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות פרק ל"ב, פסוק ל"ב), כלומר שאם אתה מתעקש להכחיד את בני ישראל, תמחק גם את שמי מכל הספר תורה שכתבת.

ואמנם הקב"ה קיבל את דבריו ולא השמיד את עם ישראל, אך "קללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת", שצדיק שמקלל למרות שמתנה את קללתו בדבר מסוים, כמו משה רבינו שהתנה את מחיקת שמו מספר התורה באם יוכחדו עמ"י, אפילו אם התנאי לא מתקיים קללת הצדיק תקפה.

ולכן נמחק שמו של משה רבינו מפרשתנו, ובכל הפרשה לא מוזכר שמו, למרות שכל הפרשה מדברת עליו, כמו שהזכרנו "ואתה תצווה", "ואתה תדבר", "ואתה הקרב".

אך למה ומדוע דווקא מפרשת תצווה נעדר שמו?

אומר הגאון מווילנא זיע"א, שלעולם יחול יום פטירת משה רבינו בשבוע שבו נקראת פרשת תצווה, שז' באדר תמיד חל בשבוע שהפרשת שבוע שלה הוא פרשת תצווה, ולכן דווקא מפרשה זו מחק ה' את שמו של אבי הנביאים.

הבן איש חי על פרשתנו אומר, שמשה רבינו אמר "מחני נא מספרך", והתקיימה קללתו כמו שרמז הוא בדבריו, מספר-ך דהיינו מהפרשה העשרים של התורה, ופרשתנו היא הפרשה העשרים.

בגדי כהונה

הפרשה עוסקת ברובה בבגדי הכהונה, בבגדי הכהן הגדול שבאותה תקופה היה זה אהרן הכהן, ובגדי הכהן הדיוט שבאותה תקופה היו אלה רק ארבעת בני אהרן, נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר.

לכהן גדול היו שמונה בגדים, מכנסי בד לגופו, מעליו מעיל שבתחתיתו היו פעמונים ורימונים, על מנת שישמע קול כשנכנס לקודש, וזה כשאלת רשות מה' להכנס, מעל המעיל אפוד, שהוא כסינר החגור מעל המעיל, ממולו החושן שזה כקישוט מזהב שמשובצים בו שנים עשר אבנים טובות, וממול הלב היה חגור אבנט בד, ולראשו מצנפת, שעליה היה ציץ שהיה חקוק בו המילים "קודש לה'".

ומהי עניינם של בגדים אלו?

שואלת הגמרא (מסכת זבחים דף פ"ח, עמוד ב') מדוע נסמכו בגדי הכהונה, בפרשת צו, לפרשת הקורבנות? לומר לך "מה קורבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין".

ומפרטת הגמ' מה מכפר כל בגד ובגד:

כותנת: "הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכותנת בדם"", כלומר שבפרשת מכירת יוסף, האחים הטבילו את כותנתו בדם, וזה מרמז שאף כותנתו של הכהן גדול היא כנגד דם שנשפך.

מכנסיים: "מכנסיים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר "ועשה להם מכנסי בד, לכסות בשר ערוה"", כלומר מה טעם שהתורה פרטה את מטרת המכנסיים הלוא הדבר מובן מאליו, אלא ללמדנו שהמכנסיים הקדושות של הכהן הגדול, היה בכוחם לכפר על גילוי עריות.

מצנפת: "מצנפת מכפרת על גסי הרוח, מניין? יבוא דבר שבגובה ויכפר על גובה", דהיינו שהמצנפת שהיא לראשו של הכהן הגדול, וזה במקום הגבוה ביותר, תכפר על האדם שרוחו גבוהה.

אבנט: "אבנט מכפר על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה", כלומר שהאבנט מכפר על הרהור הלב, ולמה? מחמת שמכפר על המקום שבו הוא נמצא, שחוגרים אותו כנגד הלב.

חושן: "חושן מכפר על הדיינים, שנאמר "ועשית חושן משפט"", דהיינו מכך שהתורה קוראת לחושן "חושן משפט" נלמד שהחושן מכפרת על משפט מעוות.

אפוד: "אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר "ואין אפוד ותרפים"", ומהסמיכות של אפוד ותרפים (שפירוש תרפים הוא עבודה זרה), נלמד שהאפוד מכפר על חטא עבודה זרה.

מעיל:  "מעיל מכפר על לשון הרע, ומניין? יבוא דבר שבקול ויכפר על הקול הרע", שהמעיל בשוליו היה פעמונים שהיו משמיעים קול בלכת הכהן הגדול, ולכן יבוא במעיל שמשמיע קול בלכתו, ויכפר על כל קול ודיבור רע.

ציץ: "וציץ מכפר על עזות פנים, שכתוב לגבי מיקום הציץ "על מצח אהרן", וכתוב על חצוף "מצח אשה זונה היה לך"", ולומדים שהציץ שחגור על המצח מכפר על עזות פנים- מצח.

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

סיפור לפרשת תצווה

בפרשתנו מבארת התורה את מעשה האפוד, שהינו מבגדי הכהן הגדול, ועל כך יש את אחד מפירושי הרש"י המעניינים ביותר, שאומר רש"י "שאין ביאור לא במשנה ולא בגמרא על מעשה האפוד, והוא כאפוד שחוגרות נשות השרים כשרוכבות על הסוסים", ודבר זה אומר דרשני מניין לרש"י שזה היה כן? אם אינו לא במקרא ולא במשנה, ועוד מה זה הלשון "נשות השרים שרוכבות על סוסים"?

מעשה שהיה כך היה:

רש"י הקדוש הלך ברחובה של עיר, באותו זמן שלמד את מעשה האפוד, והתקשה על מעשה האפוד כיצד נעשה, והאיך נראה? ואז בעודו חושב וחושב, חצתה את דרכה אשה מנשות השרים כשהיא רוכבת על סוס.

ורש"י, שידע שאין דבר שקורא סתם, וכל דבר ודבר מכוון משמיים, ובפרט שרש"י הקדוש לא היה מסתכל בנשים, וגם בטעות ובמקרה היה שומר את עיניו, וממילא גם משמיים השגיחו ושמרו עליו שלא יראה לעולם מראה של אשה.

ובאותו יום שראה את אותה שרה רוכבת על הסוס, חשב למה הראוני כך משמיים? ואז הבין שמשמיים שלחו לו אותה, על מנת שיבין מהאפוד שהיא חגורה בו, איך היה נראה אפודו של הכהן הגדול, ולכן כתב רש"י בפירושו "כאפוד שחוגרות נשות השרים כשרוכבות על סוסים".

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

השמן והרזה

מן הסתם שרוב הקוראים יסכימו עם ההנחה שאכתוב כאן.

החברה המערבית מחולקת לשני קבוצות. אלו שמקוננים על עודפי השומן – הבלתי ניסבלים שלהם, והשניים אשר מפטירים לעומתם בבוז – 'והלא אתם יכולים לעשות דיאטה…'

הוויכוח הזה עתיק יומין, מאז ימי קדם…

בעלי העודפים טוענים, שהרזיה היא מעשה כמעט בלתי אפשרי, והרזים סבורים שזה "קלי קלות".

מדוע קשה כל כך למנוע מהסטייק להחליק אל הכרס, למה הקבב לא נשאר בצלחת אלא ניתקע בשיני המזלג..

ישנה שכחה מסוימת, כשהבשרים לנגד האדם הוא "שוכח" מרצונו להיפטר מבטנו המגודלת…

**

"ולקחת את שתי אבני השוהם ופיתחת עליהם את שמות בני ישראל" (כ"ח ט')

על גבי האבנים נכתבו שמות השבטים. ראובן, שמעון, לוי וכו' כך גם נחרט על אבני החושן.

**

כשיוסף היה בבית פוטיפר, נקלע לידו ניסיון נורא, אשת פוטיפר שראתה ליוסף, ניסתה לשכנעו יום – יום להתחתן עימה שלא כדת. אך יוסף עמד כנגד הכל. בעוצמה ונחישות!

כיצד הוא עשה זאת? מספרים חכמינו, שנתגלה לפניו דמות דיוקנו של אביו, "אם רצונך להיכתב באבני השוהם – היזהר והישמר מפני העבירה"

יוסף זכר זאת. ולנגד עיניו ניצבו האבנים, הוא הבין שהמעשים שלו יקבעו את עתידו בהן.

ניקח אף אנו את הנשק הזה – זכירה!

"זכירת עלמא דאתי" (העולם הבא – ארמית).

כשלמול שכלנו יצטייר הגהנום על שלל גווניו, ומאידך הגן עדן הצפוי לעושי רצון הבורא – יקל עלינו להתמודד מול פיתוי הרחוב הקורצים,

נקבל כוח לקיים את ציווי האלוקים בשלמות!