תענית בכורות

בלילה הראשון של פסח, שבימינו מכונה 'ליל הסדר', מתואר בחומש שמות תיאור מדהים של הלילה, שה' עבר עצמו בית בית במצרים, ונגף את כל בכורי המצרים ודילג על בתי ישראל, ובכך ניצלו כל בכורי ישראל.

הודות לכך נהגו הבכורים, לצום בערב פסח, זכר לאותו נס שנפשם הייתה להם לשלל.

בפסוקים מתואר דבר נוסף, שה' ביקש מעם ישראל שימרחו מדם קרבן הפסח על משקופי הבתים, וכשה' יראה את הדם מרוח, ידלג על הבתים ובכך "לא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים".

החתם סופר מביא טעם נוסף לתענית זו, שבכורי ישראל חששו מאוד מלילה זה, אף שה' הבטיח שלא יהיה נגף בעם ישראל, קינן בהם החשש שעוונותיהם יגרמו וימותו עם בכורי מצרים, ולכן ישבו בתענית בערב פסח לשם תשובה על חטאיהם, ואף אבות ישבו בתענית על בניהם הבכורים הקטנים.

יש לציין, שמקור מנהג זה הוא מאוחר יחסית, רק במסכת סופרים מנהג זה מופיע לראשונה, בזמן התנאים. ובאמת מנהג זה לא נהוג בכלל קהילות ישראל, ומהקהילות שהיו מנותקות מכלל קהילות ישראל לא הגיע נוהג זה עדיהם.

בנוסף, במקור המנהג עצמו, שהוא כאמור מסכת סופרים, קיימת מחלוקת גרסאות מהותית מאוד, שיש הגורסים "אין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח", ויש המוסיפים מילה בודדת "אלא הבכורות שאין מתענין וכו", כך שהמחלוקת היא אף במקור היחיד של המנהג.

הראבי"ה מגדולי הראשונים והגאון מוילנא סוברים שאסור לבכורים לצום בערב פסח. המרדכי אומר שיש לצום רק מלחם אף פירות וכדו' מותר לאכול.

ייתכן שחילוקי דעות אלו, הם המובילים למנהג הרווח כיום, שבכורים פודים את הצום בסעודת מצווה, ולאחר תפילת שחרית מקיימים סיום מסכת ולאחר מכן סעודת מצווה קטנה ובכך פודים את צומם, ובפועל לא צמים.