מספרים על המצביא נפוליאון, שעבר פעם בתשעה באב דרך עיירה יהודית, לפני בית כנסת יהודי, היה זה בשעה שהיהודים היו יושבים שם על הקרקע, אומרים קינות ובוכים. מפני מה הם בוכים היהודים? שאל נפוליאון, הסבירו לו שהם בוכים על ארצם, שנחרבה לפני קרוב לאלפיים שנה, הדברים האלה עשו עליו רושם גדול, ואמר 'עם המתאבל ובוכה על אובדן ארצו אלפיים שנה ואינו שוכח, עם כזה אי אפשר שיאבד, עם כזה יכול להיות סמוך ובטוח, כי ארצו תושב לו'.
'עם הזוכר בלי הרף את ארצו ואינו פוסק מלשפוך דמעות על חרבנה – עם כזה יש לו הרשות לקוות ולהיות בטוח, כי לא תאבד תקוותו'.
קטע קצר משיעור של מורנו הרב שליט"א על אותו סיפור
בין אילו מיצרים אנחנו נמצאים?
מה זה בין המיצרים?
למה דווקא שלש שבועות?
במה אנחנו מתנחמים?
הימים ושרשם
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א- ג') ופירש רש"י: "ומדרש אגדה בין י"ז בתמוז לט' באב"
בלוח השנה היהודי ישנם שני ימי אבלות הסמוכים זה לזה ושייכים זה לזה, י"ז בתמוז וט' באב, ועניינם הוא האבלות על ב' חורבנות, של בית המקדש הראשון שנבנה ע"י שלמה המלך בן דוד [למעט הכותל המערבי שנבנה על ידי דוד אביו, וקיים עד היום], ועל בית המקדש השני שנבנה ע"י עזרא הסופר ונגמר בניינו ע"י הורדוס.
אלא שבעצם השורש של ימים אלו טמון כבר בימי הנדודים של עם ישראל במדבר סיני, לאחר יציאתם מארץ מצרים, והמקור לכל האבלות הזו, שהוא בעצם השרש לכל החטאים, מה שחטאו עם ישראל בחטא העגל למרגלות הר סיני [י"ז בתמוז], וקביעת ימים אלו לבכית כלל הדורות הוא חטא המרגלים שבו דברו סרה על ארץ ישראל [ט' באב].
בין לבין
גם הימים שבנתיים נקבעו בהם מנהגי צער ואבלות, והקשר המקשר ביניהם נקבע בזמן החורבנות, שבשניהם תחילת חורבן ירושלים החל בי"ז בתמוז בהבקעת חומות ירושלים, וסופו ביום ט' באב בהחרבת ושריפת בית המקדש שיבנה במהרה.
יושבים על הרצפה
בימים אלו עם ישראל נוהג מנהגי אבלות אשר מחמירים אט אט בראש חודש אב ולאחר מכן בשבוע שחל בו תשעה באב, ועד היום המר ט' באב שבו כל בית ישראל יושב על הקרקע, בוכה ומקונן תפארתו של עולם, בית המקדש, שנלקח מאתנו בעוונותינו הרבים.
ואז… משיח נולד
הנחמה ממצב האבלות מתחילה בעיצומו של יום ט' באב, מחצות היום קמים מישיבת הקרקע, ומתנחמים. ומקובל באגדות חז"ל שבעצם יום ט' באב יוולד מושיען של ישראל, משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו במהרה.
ואף שלמעשה כעת אין כל כך במה להתנחם, שהרי עדיין לא נבנה בית המקדש, אמנם נחמתנו היא בעצם התקווה, שאנו מצפים ומייחלים לבניינו של בית המקדש השלישי שיבנה במהרה, אמונה צרופה זו היא הנותנת לנו את התקווה והכח להתנחם, שאין אנו נטושים ונעזבים, אלא אנו עם הנצח, שאחריתו בוודאי טובה ונעימה עד מאד, שוודאי שהשם יתברך יגמור את מלאכתו, ויבואו ימים שיש בהם חפץ!
'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כימלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (ישעיה י"א ט')
