פרשת צו
פרשת צו, ככל פרשות ויקרא מעירות את הלב היהודי לגעגוע לעבודת המקדש וקודשיו, מציפות את חדרי הלב בכמיהה לא נגמרת לחידוש עבודת הקורבנות ובניית בית מקדשינו בראשות הגואל האחרון מלך המשיח.
בפרשה קיים נתון מעניין שלא קיים בפרשות רבות, התקופה המוזכרת בפרשה – תקופת הקמת המשכן נופלת על התקופה שבה נקראת הפרשה.
הקמת המשכן הייתה בא' בניסן, תאריך המקביל כמעט מדי שנה לתאריך של קריאת הפרשה.
בתקופת הקמת המשכן, ליתר דיוק – השבוע שקדם לחנוכת המשכן, שמכונה 'חינוך המשכן', שימש ככהן דווקא משה רבינו שלימד בעבודתו את אהרן ובניו את סדרי העבודה, וכן קידש אותם ע"י מריחה והזאה מדם הקורבנות.
בפרשה מוזכר דיני קרבן עולה, קרבן חטאת, שלמים וקרבן מנחה.
הלכה המובאת בפרשה ונוגעת אף לימינו אנו היא איסור אכילת חלב ודם.
חֵלֶב, שומן הנמצא במקומות מסוימים בבהמה, בחלק האחורי שלה שאותו אסרה תורה לאכול. איסור זה קיים דווקא בבהמה ולא קיים בעוף.
מסייגת התורה ואומרת, החֵלֶב הינו מותר בשימוש ובהנאה. ואכן מייצרים מן החֵלֶב נרות ושאר דברים אף שמשמשים למצווה.
דבר זה מוביל אותנו לנקודה הנוגעת להלכה ולימינו, שיש להיזהר ממגע של נרות חֵלֶב (לא שעווה) באוכל וכדו' מחמת היות נרות אלו אסורים באכילה באיסור דאורייתא.
דם, דם כל חיה ועוף אסור באכילה.
