פרה אדומה

כל הידיעות התורניות סביב פרה אדומה, אופן הכשרות, הכנתה וההיסטוריה סביבה

v   עליה להיות אדומה לגמרי, וכי אם יש לה אפילו שתי שערות שחורות היא לא ראויה לשימוש; כמו-כן יש לוודא כי היא לא שימשה לחרישה.

v   אין בה מום הפוסל בקרבנות, וכן אין בה אחד מהפסולים האחרים הנוהגים בבהמות קדשים.

v   עליה להיות לפחות בת שנתיים.

v   אומר הרמב"ם, "תשע פרות אדומות עשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית [המקדש] בשניה.

ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון".

ומי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתיים שתיים, אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת."

v   לאחר בחירת הפרה, לוקחים אותה אל הר הזיתים, למקום המכוון אל מול פתח ההיכל, ובנוי בצורה מיוחדת, כך שגם אם יש מת מתחת לאדמה – הפרה והעוסקים בה לא יטמאו.

כהן טהור שלובש בגדי כהונה ושהופרש מביתו שבעה ימים קודם לכן כדי שישמור עצמו מטומאה, שוחט את הפרה, לוקח מדמה בתוך כף ידו ומזה (מתיז) ממנו שבע פעמים אל מול פתח ההיכל שבמקדש, כאשר כל הזאה באה עם טבילה נוספת בתוך כף ידו.

v   לאחר השחיטה והזאת הדם, שורפים את הפרה על גבי מערכת עצים ואל השריפה זורקים עץ ארז, אזוב ותולעת שני כאשר תולעת השני כרוכה על הארז והאזוב.

בכל זמן עשיית הפרה מהשחיטה ועד שתהפך לאפר אסור למתעסקים בה לעסוק במלאכה אחרת שלא קשורה לעשיית הפרה ואם עשו מלאכה הפרה נפסלת. וכן כל מי שמתעסק בהכנתה מהשחיטה ועד שתהפך לאפר, נטמא.

v   לאחר שהאש נכבית, כותשים את כל מה שנשאר מהשריפה ולא הפך לאפר כגון עצמות, עד שנוצר אפר. את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לשימוש הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, ומשם הוא מתחלק לכל ישראל.

v   לצורך הטהרה, לוקחים מים ממעיין בכלי, נוטלים מן האפר, ומפזרים אפילו קמצוץ ממנו על המים, ומנתינת האפר הם מי החטאת, שבתוכם טובלים אזוב, ומזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ולאחר הטבילה במקווה הוא נטהר מטומאת מת.

v   אומר הרמב"ם: "וכשירצו להזות על הכוהן השורף, מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות, ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהיה אוהל מבדיל בינם ובין הארץ, מפני קבר התהום; וכוסות של אבן בידם, והולכין עד לשילוח.

הגיעו לשילוח, יורדין שם וממלאין–שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות, ועולין, ויושבין על גבי הדלתות.

והולכין עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, יורדין ומהלכין על רגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות, תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום, ומהלכין עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה קלל של אפר. נוטלין האפר, ונותנין במים שבכוסות, ומזין על הכוהן השורף".