סיפור לפרשת פקודי

אלה פקודי המשכן משכן העדות"

רש"י: נאמר כאן "המשכן משכן" – שתי פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל.

משל למה הדבר דומה – לאדם שהיה צריך לנסוע לאפריקה, יבשת רחוקה ומסוכנת, שבה, עלול הוא לפגוש באחד משבטי הפראים שרבים כמותם שוכנים באפריקה.

בטרם יצא למסעו, צוה על בני ביתו להקפיד היטב שלא יימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך או תכשיטי זהב ויהלומים. ואף הוא הקפיד מאוד להסיר מעל ידו את שעון הזהב שלו, ואת כיסיו בדק היטב כדי לוודא שאין בהם דבר בעל ערך, מלבד סכום הכסף הנחוץ להוצאות הנסיעה.

וכך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן.

אך מה גדולה היתה אכזבתו כאשר בתחנה הראשונה שבה השתכן בפונדק דרכים מצא כי באחד מתיקיו נותרה טבעת זהב שבה היה משובץ יהלום ענק ומרהיב.

הוא כעס מאוד על בני ביתו, אך לא היתה לו כל ברירה, לשוב על עקבותיו לא היה יכול, ועל כן נאלץ להשלים עם העובדה שיהיה עליו לנהל את מסעו בזהירות, להשתדל שלא תאבד הטבעת היקרה ולהתפלל שלא יפגוש בחבורת פראים חסרי מצפון שישדדוה ממנו.

ואכן, הטבעת לא אבדה וגם בפראים לא פגש, אך לעומת זאת מספר ימים לאחר בואו לאפריקה נדבק כנראה באחת המחלות השכיחות ביבשת ונפל למשכב כשהוא חולה מסוכן.

למזלו הטוב יכול היה למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה לשכור רופא מקומי מומחה שטיפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש וכאשר קם ממיטת חוליו הרויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת.

רק אז הבין כי אירע לו נס מן השמיים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו.

כך גם בענין החורבנות. ידועה דרשת חז״ל שהובאה ברש״י קידושין לא: על הפסוק תהילים עט, א ״מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך״ – קינה לאסף מיבעי ליה? כלומר: מכיון שבאו גויים בנחלת ה׳ – לא מזמור, אלא קינה צריך היה לומר? אלא, אסף אמר שירה על שכילה הקב״ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד.