כלל ראשון: חינוך אמיתי מחייב תכנית מסודרת!
על מנת לעודד ילד להשתלם במידות בהן הוא חסר – צריך לנהוג היפך
מ"מקרים ותגובות".
פירוש, אם הבחנתי באירוע שלילי שבו הילד נכח, אני צריך לקרוא את
המצב, ומהאירוע עלי ללמוד מה חסר לילד. על מנת להשתמש בעידוד, חייב המחנך להיות קודם כל 'מעל' האירוע! אם אתה בתוך האירוע אתה הולך לאיבוד…
אם אירוע אחד אינו מספיק לך כדי לזהות מהי הבעיה, שים לב לשני
אירועים, ואם לא שניים, ישנם עשרים ואפילו עשרות אירועים. הילד נמצא איתנו כל ימות השנה, שנה אחר שנה, אלפי ימים, עשרות אלפי שעות והמון מקרים, שבהם ניתן להתבונן ולנתח מה חסר לילד, ובאילו תחומים הוא זקוק לחיזוק.
על ידי התבוננות באירוע ניתן לגלות את אופיו של הילד ואת חסרונותיו.
ישנם ילדים שנולדו עם לב טוב, אך הרצון שלהם ללמוד הוא חלש. ישנם
כאלו החסרים בטחון עצמי, וכיון שכן, הם רגילים לדחוף, לצעוק או לעשות כל מיני פעולות שליליות, על מנת לגרוף תשומת לב. כל זאת ניתן לגלות ע"י התבוננות בהתנהגות הילדים בזמן האירועים.
לדוגמא: אם אני מבחין בילד שרגיל להציק לזולת לעיתים תכופות,
וכשמישהו אחר אומר דברי תורה הוא מפריע לו, וכשאחיו קיבל ממתק
בת"ת, אז הוא אומר 'הממתק שלי יותר טעים'… במבט שטחי נראה כי הילד לוקה במידת הקנאה, אך במבט מעמיק יותר, אפשר לגלות שהילד פשוט חסר בטחון עצמי!!
התצפית על הילד והמחשבה הנכונה נותנת את הכלים לזהות את הבעיה
האמיתית שבו הילד לוקה. מעתה, במשך מספר שבועות משתפים את כולם (הורים, אחים, מורים וכדו') בפרגונים וחיזוקים לילד.
ובדרך זו, בעז"ה, מגיעים למצב בו ילד בעל מצוקה, עולה על המסלול,
ותוך כדי נפתרות הרבה בעיות נוספות. הוא כבר לא מקנא… לא חוטף…
אם לא תנהג כך, אם תגיב על כל אירוע בפני עצמו, ותמיד תעיר לילדים,
אזי אין לך אירועים מצטרפים, ואף פעם לא תפתור את הבעיות!
ולמעשה:
על מנת שנצליח למעשה בעידוד, עלינו להשקיע מחשבה, לשוחח על כך
עם בני הבית, ולתכנן מראש מהם דרכי העבודה. עם איזה ילד לעבוד כעת, ועל מה לעבוד איתו…
מהות החינוך היא: 'משיכת הרצון'!!
המטרה שאליה אנו שואפים להגיע על ידי החינוך היא, למשוך את רצונו
של הילד!
ה'מעשה' לבדו אינו מספיק. אם אדם מכריח את בנו לעשות מעשים, אזי
דווקא הם – עלולים להוות הגורם לאי חינוכו…
אנשים שמתעסקים בחינוך שנים רבות, הגיעו למסקנה, כי פעמים רבות,
דוקא באותם ערכים חינוכיים בהם ההורה או המחנך השקיע הכי הרבה, הילד
למעשה לא חונך, ופועל אחרת ממה ש'חונך', וזאת משום שהאבא השקיע
לא נכון!
את כל מרצו השקיע להביא את הילד לכדי מעשה, אך לא פעל מאומה
להביא ל'הגדלת רצונו' של הילד!!
לדוגמא, בדרך כלל אבא שרוצה לחנך את בנו לתפילה, אומר לו: "שים
את האצבע, יותר בקול, יותר חזק, למה הגעת כל כך מאוחר? מה קורה לך,
אמרתי לך לא לישון בשעה מאוחרת?"…
בדרך זו הילד מחכה ליום, שבו הוא יוכל לפרוק מעליו את המעשים הללו.
הוא סובל. זאת אינה הדרך הנכונה!
בחינוך צריך למשוך את רצונו של הילד. אם גרמתי לו לרצות את הפעולה, ואם המפגש שלו עם המעשה הוא חיובי, אז הצלחתי בחינוך.
– ולהגיע לזה אפשר רק על ידי העידוד!!
