כללי ענישה א'

'לא להעניש' – מתפרץ בסוף בצורה חריפה יותר!

ישנם הורים שלא אוהבים להעניש, מנסים להמנע מעונשים. העונש

נראה בעיניהם כפעולה חריפה למדי, או נראה להם כמעשה לא ראוי

ולא מתאים לעולם המודרני בן ימינו שבו שוררים ערכי מוסר גבוהים.

סברה זו רחוקה מלהיות נכונה, וגישה זו היא בעייתית, משום שבלתי

אפשרי להמנע מלהגיב לאורך זמן. בתחילה ההורים סופגים את העוולות

בשקט ועוברים לסדר היום, אך הילד ממשיך ועושה עוד עוולה ועוד

עוולה, והם סופגים וממשיכים לספוג עוד ועוד, עד שהכוס עולה על

גדותיה, חלילה, ואז הם מגיבים בתגובה חריפה על כל העוולות גם יחד…

הורים שחוששים מענישה – מגיבים, בדרך כלל בסופו של תהליך,

באחת משתי האפשרויות, או בהתפרצות מילולית או באיומים.

שתי התגובות הללו אינן נראות להם חריפות כמו ענישה, שהרי סוף

סוף הם רק דיברו, אבל אלו תגובות שגויות מאד.

 לא מענישים בעונשים מילוליים. נקודה.

עונש מילולי, או השתמשות בביטויים לא חיוביים בעליל כלפי

הילדים, אינו עונה על ההגדרה של 'עונש', אלא היא טעות חמורה מצד

ההורים!

עדיף לתת מכה לילד מאשר לומר לו מלה לא טובה, או להתפרץ

עליו, או לדקור אותו במדקרות הלשון, ה' ירחם!!!

מילה לא טובה נחרטת בלבו של הילד, ועלולה ללוות אותו לאורך כל

ימי חייו – לעומת זאת מכה היא עונש זמני, היא נגמרת. אם הכית אותו

או הענשת אותו באופן הנכון, כפי שנסביר, אלו עונשים המוגבלים בזמן,

וגם אין בהם השפעה ממשית על נפשו של הילד.

אם הענשת את הילד לעמוד בפינה, לאחר שהסתיים זמן העונש,

הסתיים לו העונש. אך אם השתמשת בשבט לשונך, כינית אותו בשמות

או צעקת עליו וביזית אותו, הפעולה הזו אינה נגמרת בחלוף חמש דקות,

אלא המילים נחרטות בנפשו לעד.

העונש המעשי עדיף תמיד על פני דיבורים ציניים ומשפילים. תשלול

ממנו דבר מה כעונש, ואל תסלקו מהחדר בגערה הפוגעת בכבודו

או בכינויים מעליבים. העונש המילולי הוא פריקת עצבים והוצאת

תסכולים, אך לא עונש!! בעזרת הפה אנו מסבירים בלבד, ומתארים את

חומרת המעשה, אך לא מענישים, חלילה.