פרשת השבוע תזריע
הנגע שלך, שלי
אחד מנושאיה המרכזיים של פרשת השבוע תזריע הוא הצרעת, הצרעת תיתכן להיות בגוף האדם או בבגדיו, או בכותלי הבית.
הכהן הוא היחידי שיכול לומר על הצרעת אם היא טמאה או לא, שיש צבעים שהם טהורים ויש צבעים טהורים.
המשנה אומרת (מסכת נגעים, פרק ב', משנה ה'), "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו",
כלומר, שאת כל סוגי נגע הצרעת אדם יכול לבדוק ולומר אם הם טהורים או טמאים. חוץ מהנגעים שהוא עצמו נגוע בהם, שאם נולד חשש לצרעת על גוף הכהן, אינו יכול לבדוק אם הנגע טהור או טמא, אלא חייב ללכת לכהן אחר.
ואומר רבינו הבעל שם טוב הקדוש, שהמשנה מרמזת לנו דבר גדול. "כל נגעים אדם רואה חוץ", כל הנגעים שאדם רואה בחוץ – אצל חבריו וסובביו,
"מנגעי עצמו", מתוך הנגעים שלו בעצמו, שכל מה שאדם רואה מומים ונגעים אצל חבריו וסובביו, שזה כעסן, ופלוני שקרן, כל זאת מחמת שהוא עצמו נגוע בזאת..
צרעת היום? כן!
צרעת היא עונש על לשון הרע, וזה נרמז במילים מצורע – מוציא שם רע. שהולך ומוציא את דיבת חברו רעה, ועל כך מגיע עונש צרעת.
ואם היה היום צרעת, היינו חושבים פעמיים לפני כל קריאת, שמיעת, אמירת לשון הרע. נכון או לא? לא היה לנו הכי נעים לצאת לרחוב עם איזה כתם צרעת גדול, לצעוק טמא טמא, ולגור תקופה כדחויים מחוץ המחנה.
ומקובל לומר שצרעת זה דבר שאינו קיים בימינו, צרעת זה דבר שהיה ונגמר.
אבל..
יש צרעת!!
איפה היא??
אומר בעל הראשית חכמה (שער הקדושה פרק י"ג). שהצרעת היא גם בגוף וגם בנשמה, ואם בימינו אין צרעת בגוף, בנשמה היא נמצאת, וטומאת הצרעת נמצאת למרות שלא רואים אותה.
ואומר בעל הזוהר הקדוש, שאדם שיש בגופו צרעת אין תפילתו נשמעת, עד שיחזור בתשובה ויסור ממנו הצרעת, ואדם שבנפשו יש צרעת, גם תפילתו אינה נשמעת, עד שייכנע וישוב בתשובה טמא לגמרי.
אחד מההלכות המעניינות והמיוחדות רק למצורע. זה שאם יש לו כתם לבן נחשב לטמא, אבל, אם הכתם הלבן התפשט, עד שכל גופו של האדם התכסה מהלבן, האדם נטהר.
ונשאלת השאלה, מה הפשט בזה? מדוע אם הכתם הלבן קטן נחשב לטמא, אבל אם הכתם גדל ומכסה את כולו נטמא??
שואל החתם סופר, כתוב שהמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או שכולו חייב, וגם כאן יש את אותה שאלה, בדור שכולו זכאי מובן למה יבוא המשיח, אך אם הדור כולו חייב למה יבוא המשיח? הלוא אם חלקו חייב המשיח לא יבוא, ומה נשתנה אם כולו חייב?
ועונה החתם סופר, שאם הדור חציו חייב, והמשיח יבוא, אז האנשים יאמרו איננו כאלה רשעים, אנו קצת חייבים וקצת צדיקים. אנו מניחים תפילין, מתפללים בשבת, איננו כאלה רשעים, ולא ימהרו לשוב בתשובה, אך אם הדור כולו יהיה חייב, אז כולם ימהרו לתשובה, כי ודאי להם שחייבים הם לשוב בתשובה.
וככה גם לעניין שלנו..
אם יש לו כתם לבן קטן, הוא חושב לעצמו איני רשע כה גדול, רק קצת, לא כזה נורא, ואף תשובתו בהתאם, אינה כה חזקה. ואין ליבו כה נשבר בקרבו, אבל אם כולו הפך לבן, אז ליבו נשבר בקרבו, וממהר הוא לשוב בתשובה, ולכן אינו נזקק להיות טמא.
מקווה ישראל
שם העיר תפלילאת התפרסם מאוד ברחבי מרוקו ואף מחוצה לה וזאת בזכות הצדיק שהתגורר בה , סידנא בבא סאלי.
ניסים ונפלאות נעשו על ידי הבבא סאלי .
רופא חולים הקים משותקים פקד עקרות פעל כל ישועה שהייתה נצרכת.
צרה צרורה באה לפיתחם של יהודי העיר . המקווה היהודי התחסרו מימיו והזמן היה זמן של קיץ בו אין מקור של מים שיהיה כשר למקווה.
גבאי היהודים הגיע אל רבם וסיפרו לו את אשר ארע.
"אל דאגה" השיב להם בנועם "בעזרת ה' אתפלל שירד וימלא את האוצרות"
אל רחובה של העיר התכנסו יהודים רבים ובראשם הצדיק, פרקי תהילים נאמרו, זעקות נזעקו. ולפתע כהבטחת הרב התקדרו השמיים בעבים שחורות ומטר עז ניתך ארצה.
שמחה וששון גאו באנשים והודו לה' על הנס שנעשה להם.
אך לאחר שעות מספר התכנסו שוב גבאי העיר אצל הרב בביתו.
"כבוד הרב" נתגלתה בעיה הלכתית בבור המקווה אבל בדיעבד זה כשר .
שמא כדאי להשאיר את המצר על מתכונתו ולא לקחת סיכון.
אך הרב הגיב בשלילה ולא הסכים לכך.
ושוב התפלל הצדיק ובכוחו הגדול באמצע של קיץ ירדו גשמים ומילא את הבור .
אכן ניסים ונפלאות היו אצלו כדרך טבע.
***
בפרשתינו תזריע כותבים הפסוקים על החיוב להשמר בטהרה וקדושה לאחר לידת בן ובת.
הקדושה היא היחודיות של עם ישראל. המצוות הן רבות אבל הטהרה היא ערך עליון.
הם הגוים מסואבים ומרוחקים, אנו מקודשים ,מופרשים וקרובים לאלוקים.
הבה נשמור על זה ביתר שאת ויתר עוז נזכור שהערך שלנו גבוה מהם לעין ערוך.
פרשת מצורע
הרגל לא טוב
הסיפור שלפניכם לא תועד בעדשת המצלמה.
ואף לא במערכת עיתון מפורסם.
הגיבורים שבו מהתלאות והתלאות שעברו , נרקמו במוחו של הכותב.
השמועות אודות ספרו המפורסם של הצורר ההיסטורי 'מיין קארפף'.
ודברי השטנה הנוראים שכתובים בו התגלגלו עד לעיירתם הניצחת שם גרו הם.
אולם היו אלה רק שמועות.
הם לא ציפו לזה כלל.
ביום בהיר אחד באלול תרצ"ט פרצה המלחמה האיומה.
עיירתם הייתה קרובה לגבול, והשמיים הכחולים הפכו לאדומים כדם מיירי התותחים
האדמה המוצקה רעדה מהפצצות הכבדות.
וכל השלכת מטעני נפץ ממטוסי הקרב נינע את בתי העיר.
את הפחד המשתק שמילא את החלל אף לא היה ניתן לחתוך בסכין.
יום לאחר מכן הופיע מלאכי המוות במדים מגוהצים .
הגרמנים הרביצו, היכו, בזזו, והיהודים נפוצו לכל עבר, חלקים לעיירות סמוכות ואחרים ליערות.
בין הבורחים היו אב ובנו.
הם בחרו להסתופף בין עצי האורן הגבוהים של העיר ולא להמשיך אל עומק המדינה .
צרורות האוכל המעטים שלקחו עימם אזלו במהירות. ונאלצו האב והבן לבחור לסעודתם עלים ועשבים מכל המינים והסוגים.
אבל אבוי! העלים הגסים לא התעקלו בקלות והכאיבו להם מאוד
הבן היה זועק ובוכה על הכאבים שמסבה לו הקיבה.
כך יום ויומיים, שלושה וארבעה..
לפתע כעבור שבועיים ימים העשבים המרים לא צרבו וכרסם נרגעה. אוי לנו שהתרגלנו לזה נהפכנו להיות כמו חיות השדה ממש.
***
בזמן בית המקדש המדבר לשון הרע היה מקבל אות וסימן שהוא צריך לחזור בתשובה .
צרעת אשר הייתה מתפשטת בכל גופו כמסופר בפרשיות תזריע – מצורע.
בזמן הזה אין מי שמקבל את הצרעת אך אין זו סימן לצידקותנו.
מבארים המפרשים בשינוי, בשרנו – בדור הזה – כשל מת, שאינו מרגיש מאומה.
אף אם יתגלה כתם לבנבן על היד או הרגל האדם ילך להיוועץ עם רופאים ותרופות ולא יחשוש לשנות את סגנון דיבורו, הנפש גסה ומחוספסת ואינה מרגישה ברמזים מן השמים.
זהו מוסר השכל של ממש.
אבל – כעת, צריך להרגיש, ולחשב מסלול מחדש.
