פרשת חקת
חוק מגלה המחוקק
"זאת חוקת התורה"
יש בתורה משפטים שזה מצוות התורה שיש בהם טעם, וחוקים זה מצוות התורה שאין בהם טעם, והם כחוק שכל קיומו מכוח המצווה.
ויש להבין מדוע לא גלתה התורה את טעמי כל המצוות, מדוע הותירה התורה מצות ללא טעם?
ואומר הרה"ק הרב לוי יצחק מברדישטוב זיע"א, בעל הספה"ק קדושת לוי, שהשאירה התורה מצוות שלא בארה את טעמם, על מנת שנזכור את טעם קיום כל התורה והמצוות, שאת כל המצוות מקיימים כי ה' ציווה ולא מחמת הטעם שבהם.
ומוסיף, הרה"ק בעל ה"קדושת לוי", שלכן התורה המשיכה ואמרה, "זאת חוקת התורה, אשר ציווה ה' לאמור", שמדוע יש מצוות שהם בגדר 'חוקה', על מנת שנזכור שקיום המצוות הוא בגלל "אשר ציווה ה' לאמור", ולא בגלל הטעם שיש בהם.
המביט בצדיק זוכה לישועה
"עשה לך שרף, וכו', והיה כל הנשוך וראה אותו וחי"
אומר הרה"ק הרב אלימלך מליז'ענסק זיע"א, שעשה לך שרף מרמז על צדיק גדול שהוא שרף, שמכוח קדושתו הוא כבר שורף.
וצדיק גדול שכזה, אזי "כל הנשוך", כל אדם שהינו נשוך וחסר, שחסר לו משהו בין בממון, בין בכל צרה כל שהיא, שזה מרמז "הנשוך".
וכשה"נשוך" יביט אל הצדיק, אפילו רק בהבטה בעלמא, בצדיק הזה הגדול מאוד מאוד, ואפילו שהצדיק לא יברכו מאומה, אזי כבר יזכה ל"וחי", יזכה להינצל מהנשיכה שלו ולחיות, כלומר להיוושע מצרתו אפילו רק על ידי ראיית פני הצדיק.
ומוסיף ואומר, בעל ה"נועם אלימלך", שזה גם הביאור ברש"י, שמפרש על הפסוק "עשה לך נחש נחושת", "לשון נופל על לשון".
שפירושו, שראה משה רבינו שהשטן עולה ומקטרג, שזה ביאור ה"נחש", שהוא מרמז על השטן.
ולכן, כנגדו עשה משה רבינו שלא רק צדיק גדול ונורא כהצדיק הגדול שהוא שרף, אלא אפילו צדיק קטן כמו נחושת, גם כן יכול לתקן ולעזור, שבהבטה בו יוכלו יהודים להיוושע.
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל"
אומרת הגמרא (ברכות, דף ס"ג), אמר ריש לקיש מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".
שדווקא מי שלמוד תורה מתוך קושי, שמוסר נפשו על לימוד התורה, רק בידו התורה יכולה להתקיים, ולא נשכח ממנו לימודו.
כמו שמספרים על בעל ה"קצות החושן", שהיה לומד תורה מתוך עוני וקושי גדול מאוד, שבלילות החורף הקרים שבאירופה, לא היה בידו אפילו מעט עצים על מנת לחמם את הבית, ובני הבית היו צריכים להתחבאות מדי לילה תחת להררי בדים ושמיכות בשביל לחוש בקור הנורא במעט פחות עוצמה.
ובעל הבית עצמו, הלוא הוא הרה"ק בעל ה"קצות החושן", רצה בלילה ללמוד תורה, אבל… הדיו שבו כתב את חידושי תורתו היה.. נקפא מרוב הקור, אז מה עשה? היה מתחבא יחד עם הדיו והקלף מתחת לשמיכה, וכך כתב את ספרו "קצות החושן".
ואמרו צדיקים שבזכות אותה מסירות נפש, שמסר נפשו על התורה, זכה שספרו התקבל בכל תפוצות ישראל.
זה נקרא שהתורה מתקיימת בידי מי שממית עצמו עליה…
חכמת התורה!
בערל הגביר נסע לעיר הבירה לרגל עסקיו. לשם כך שכר את זעליג העגלון וכירכרתו המפוארת כיאה למעמדו הרם.
זעליג לא היה אדם ישר, ובשל כך זמם תוכנית זדונית במוחו האפל לנשל את בערל מכסף רב ולהעבירו לכיסו.
בערב יום האחרון ליריד, התעורר העגלון לפני הנץ החמה. לקח הוא לעצמו את בגדיו המהודרים של בערל הגביר, אשר בכיסיו נחו המחאות רבות. את המחאות אלו יפדה בבנקים השונים באמצעות התעודות ואיש לא יוכל להכחיש שאינו בערל. האדרת המפוארת תשכנע אותם די והותר שהוא גביר גדול.
הגיע הזמן להעיר את ה'עגלון'. בערל מתעורר ונחרד לראות את עגלונו משוכנע שהוא גביר.
"אני הגביר ואתה רק נוכל" זעק בערל.
"אני מבין עגלון, כנראה השתבשה דעתך" השיב זעליג בניחותא "תחזור למושב העגלון ואולי תרגע".
"חכה חכה, נגיע לעיר הבירה אל בית הדין המפורסם, ואתבע אותך לדין תורה" סינן בערל בשיניים קפוצות.
~~~
בבית הדין התבקשו על-ידי השמש לחכות זמן מה עד שהרב יתפנה. הם התיישבו בכיסאות חדר ההמתנה, מחכים להזמנה.
למרבה פליאתם, אנשים רבים נקראו פנימה והם נותרו ל'התייבש' על ספסלי העץ.
"הרב מעיין בדינכם" נאמר להם "אנו מתנצלים על אי הנוחות".
שעתיים ושלוש חלפו… עד אשר הם נרדמו. כעת ניגש אליהם השמש -בהוראת הרב- וקרא:"עגלון"!
העגלון האמיתי התעורר "מהה"? אמר בעוד קורי השינה מכסים על עיניו, "לא… בעצם הוא העגלון…"
"פיך הכשילך" אמר הרב "החזר כעת ומיד לגביר את בגדיו ובקש ממנו מחילה על שעוללת לו"!
***
פרשת "חֻקת" מסמלת חוק ללא טעם.
ישנם המקשים על מיני חוקים כאלה ואחרים הכתובים בתורה, או אין מובן להם מאמרים מסויימים בתנ"ך.
אך יש לדעת, לכל יש הסבר אמיתי ונכון.
אם לצדיקים הלומדים תורה – חוכמה זכה ונקייה, וודאי בתורה עצמה -כל הנכתב בה- ישר והגון. שיכלנו מועט ומצומצם ולא מסוגל להכיל ולהפנים הכל.
כמאמר החכם: "מקושיות לא מתים"
