פרשת פנחס

קליפת קורח שבכל דור

"ובני קורח לא מתו"

אומר הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א, בספר הקדוש אגרא דכלה, מה הפשט בפסוק ובני קורח לא מתו?
ומתרץ, בשם הרה"ק ר' מנחם מנדל מרימנוב זיע"א, שאילו קורח עצמו הבעל מחלוקת מת, אבל בכל הדורות יש לו ממשיכים, תלמידים שלמדו ממנו לחלוק על צדיקים, והם אלה שלא מתו אלא מוסיפים לחלוק על הצדיקים האמיתיים.
ומוסיף, הרה"ק מדינוב זצ"ל, שמה רצתה התורה רצתה ללמדנו בכך, שאמרה שלקורח יש ממשיכים בכל דור ודור?
"ליבעי רחמי",
התורה גילתה לנו שיש לקורח ממשיכים, בשביל שנדע לבקש רחמים ולהתפלל שקליפת קורח תעלם מהעולם, ושיפסיקו לחלוק על הצדיקים האמיתיים.

הקנאות שמוחלת

"תחת אשר קינא לה' אלוקיו, ויכפר על בני ישראל"

מקובל שפנחס בן אלעזר שבפרשתנו, הינו גם אליהו הנביא.
ולאליהו הנביא, אמר ה' יתברך שהוא יגיע לכל ברית מילה שתערך בעם ישראל לדורי דורות.
ואליהו הנביא אמר לה', אתה יודע שאני מאוד קנאי לה', ואם אני אראה חטא באבי הבן אברח משם.
השיב לו ה', אם כן אמחל לכל העבירות של אבי הבן.
המשיך אליהו ואמר, ואם יהיה עוונות למוהל גם כן אברח.
וגם לכך נענה ה', ומחל לעוונות המוהל.
וכך המשיך אליהו, עד שהבטיחו ה' שימחל לעוונות כל המשתתפים בברית, על מנת שיוכל להשתתף ולא יקפיד.
ואומר הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, בספרו הקדוש "אגרא דכלא", שזה רמוז בפסוק "תחת אשר קינא לה' אלוקיו, ויכפר על בני ישראל", שמחמת הקנאה שהוא מקנא לה', ה' וויתר לבני ישראל על העונש.

מואב ומדיין

בפרשת בלק, אומרת התורה "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", שבני ישראל נכשלו בבנות מואב.
ואילו בפרשתנו, פרשת פנחס, אומרת התורה "צרור את המדיינים והכיתם אותם".
ונשאלת השאלה, האם נכשלו ישראל בבנות מואב או בנות מדין?
רש"י, במקום, אומר, שגם בנות מדיין, וגם בנות מואב החטיאו את ישראל, ואילו התורה ציוותה צרור את המדיינים דווקא, ולא את המואבים מחמת שממואב עתידה לצאת רות, ולכן התורה לא ציוותה לצרור את מואב.
יש שרוצים להסביר, שהבנות היו אכן בנות מדיין, והתורה קראה להם מואב על שם שהמקום שבו החטיאו את ישראל היה בגבול מואב, ולכן נקראו על שם המקום.

נקמה אחת

הפרטיזנים שזינבו במכונת המלחמה הגרמנית, גרמו לאבדות רבות, ויותר מכך לכאבי ראש טורדניים אצל ראשי מנגנון הוורמאכט. וכשגרינג ורומל כאובים, מערכת הקרבות מתוחכמת פחות…

יהודים רבים שירתו ביחידות כאלו, אף ישנם שהוציאו ספרים. מספר יהודי:

באחד מן הפעמים, קברנו את ההרוגים במחנינו, היינו שבורים ורצוצים, ואז פנה לוחם מאיתנו ו'דיבר' אל המתים: "אתם נרצחתם על ידי הארורים, וי עליכם אבל לפחות ראינו בנקמה. נקמה מזערית שגאלה את דמכם".

עם הזכירו את המילה נקמה, נקמצו האגרופים ונחשקו השיניים. לכולם הרגש משותף – רצון עז לרוצץ את גולגלתו של אי מי שעל זרועו צלב קרס, במכת גרזן אחת.

"הצבא האדום כבש את העיירה הסמוכה, והצליח ללכוד מספר גרמנים שלא הספיקו לברוח"

"הצבא הרוסי אשר ידוע במנהגו לטפל באויביו עם ידים חשופות… לא פחד מהצל של עצמו, אלא עשה את הפעולה הנכונה. "החיילים עקדו את הגרמנים על הכביש, עלו על גבי טנקים, ודרסו אותם למוות. כבשו ומחצו, הלוך ושוב…"

הפרטיזנים אשר סביבות הקבר-אחים חזרו אחר המספר בלהט, מדגישים את האותיות, מאריכים את המילים, "הלוך ושוב… הלוך ושוב…"

***

" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם:  כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר". (כ"ה, ט"ז-י"ח)

יש מצווה לנקום! לנקום במדיניים שהכשילו את ישראל בבעל פעור, כמו הציווי להשמיד את עמלק שנלחם עם היהודים – מלחמה להשם בעמלק מדור דור.

לא לדרונו המצווה בצורה הפשוטה, שכן יהודי שירצח גרמני-עמלקי יגרום פרובוקציה עולמית, ותוצאותיה יהיו הרות אסון לעמנו שלא חסר בצרות.

אנו נוקמים עם כל ילד יהודי המחונך להישאר כזה – שמביאים לעולם. האומות כולם סובלים אותנו בשקט עד שעולה להם הדם למוח. גרמניה הנאצית היתה הדוגמא. וכשעם ישראל צומח ומתפשט, הם חושקים שיניים. נקמה מתוקה ביותר.

אני לא ממציא שארצות הברית של אמריקה, ואלה של אירופה המתייפייפות לא בוחלים בנו כלל. ההוכחה היא מזמן המלחמה הגדולה מכולם. הם שתקו, לא קיבלו פליטים, לא הנפיקו אשרות כניסה, בעוד שאלפי כלבים (ואולי עשרות אלפי) אנגליים קיבלו מחסה אצל מתורבתים אמריקאים, לבל – חלילה יהרגו מהפצצת מטוס גרמני.

כבר שמשון הגיבור פנה לאלוקים לפני אלפי שנים בהיותו אסור אצל פלישתים,

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם" (שופטים ט"ז, כ"ח)