חינוך כתכנית ארוכת טווח
הקדמה מרכזית לחינוך נלמד מדברי החכם מכל האדם: "חנוך לנער על פי דרכו". כלומר, זהה בכל ילד וילד את הדרך שלו על פי טבעו ותכונותיו.
מכאן אנו למדים, שבתגובה מקומית ביחס לאירוע נקודתי לא מילאנו את חובת החינוך! אירועים כאלה אמורים להוות לנו לא יותר מצוהר לעולמו של הילד, ללמדנו על טבעיו ותכונותיו, ולהצביע בפנינו על הנושאים הדורשים התייחסות ותכנית חינוכית לטווח הארוך.
חנוך לנער על פי 'דרכו' – הדרך שלו…
ה'פלא יועץ' כותב בערך 'אהבת הבנים והבנות':
"הכלל הוא, לפי דעתו ומידותיו של בן האב צריך להתנהג עמו, באופן שלא יחטא. ואם יחטא לו ימהר למחול לו לבל ייענש בנו בסיבתו, ולא ידקדק כל כך עמהם, ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה, ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם".
שים לב, ה'פלא יועץ' כותב, שיש מקרים שבהם טוב יותר להתעלם ממעשיו של הבן!!
פעמים קורה והבן כבר נתפס בקלקלתו פעמיים או שלוש באותו היום ובא על עונשו. ולכן, אם הבחנת באותו יום שהבן שוב נפל במעשה שלילי, עדיף לא להשתהות סביבו, שכן נוכחותך במקום תאלץ אותך להגיב, תגובה שבמקרה זה עלולה להיות מיותרת ומזיקה.
ולכן, במקום להגיב לאירוע המקומי, ננצל את ההזדמנות להבין בצורה עמוקה יותר את 'דרכו' של הילד, את תכונותיו ומידותיו, ונפנה את מאמצינו לחנכו בנושא שבו הוא מגלה קושי.
תגובות למעשיו של הילד דורשות תכנון מקדים, שליטה עצמית וסבלנות. כדאי לסבול סבל פעוט מהתנהגות הילד בהווה, מאשר לסבול בעתיד, חלילה, סבל גדול יותר – אם נגיב באופן שגוי וללא שיקול דעת.
תגובות על פי אירועים – אינן חינוך!!
רוב ההורים טועים בנקודה זו ומגיבים על כל מעשה ומעשה…
לדוגמא, הילד מברך ברכת המזון ושמת לב שהוא דילג על תיבה מסוימת. בדרך כלל התגובה אינה מאחרת מלבוא: "תחזור, למה דילגת?" הילד צועק ואתה שוב מגיב מיד: "למה אתה צועק?"…
וכן על זו הדרך, כל אירוע גורר לאחריו תגובה. אינני אומר לא להגיב בכלל, אבל חינוך לא היה כאן!!
גם כשמגיבים צריך לדעת מה היא הדרך הנכונה להגיב, ואם בכלל… התגובה איננה מהווה אמצעי חינוך כלל ועיקר!
ונסביר: אם הילד טרק את הדלת ואמרתי לו "תפסיק לטרוק דלתות", לא חינכתי אותו לעדינות. אם הילד צעק ואמרתי לו "תפסיק לצעוק", לא חינכתי אותו לדבר בנחת, לא חינכתי אותו לתת את הדעת על כך שהבריות לא יסבלו מנוכחותו. אם הילד מתבטל, או קם מאוחר, ואמרתי לו "עד מתי, בטלן, תישן?", לא חינכתי אותו לחריצות, גם אם לבסוף הוא קם.
'מקרים ותגובות' אינם בכלל חינוך!!
נכון, ישנם מעשים המחייבים תגובה. אם הילד בזמן הארוחה תופס את הקערה, ועומד לשפוך את התבשיל עליו או על השולחן, וישנו חשש שיכווה ויש בזה איסור של 'בל תשחית', תגיב. אך במקום לצעוק ולהעיר, אפשר להגיב גם בתגובה לא מילולית, פשוט לקחת ממנו את הקערה, לסדר את הכפית, ולומר בנעימות: "תראה, אם תאכל ככה, אז יפול פחות". בכך חסכת ביקורת ונמנעת ממנה.
וגם במקרים הללו, שבהם אתה מחויב להגיב, תזכור – לא חינכת! היית שוטר טוב, סדרן טוב, סדרת את העניינים בצורה נפלאה, אבל לחנך – לא חינכת!!
'חינוך' פירושו: תכנון ארוך טווח!
מהי, אם כן, הדרך לחנך ילד, כאשר שמת לב להתנהגות שדורשת התייחסות?
ובכן,
המקרים צריכים לגרור תגובות – אך לא מיידיות…
ההתנהגות השלילית של הילד, מהווה הזדמנות לדעת ולהכיר את דרכיו ואת טבעו. לקחים הנלמדים בחיי היומיום של הילד, מהווים דרך ונתיב בחינוך, והכרה במידות הלא טובות אשר שוכנות בנפש הילד.
כאמור, חינוך הוא הפנמה של דברים טובים ומשיכת רצונו של הילד לכך. עכשיו, לאחר שגילינו וזיהינו את המידות הרעות שבו, אנו יודעים היכן להשקיע בחינוך הילד, ועל ידי זה להטותו אל דרך הטוב.
אם גילית שהילד מפוזר, הן מכך שראית את התיק שלו, או את התא שלו בהארון, או על ידי סגנון אכילתו ולבושו, זה הזמן לטפל בנושא סדר ונקיון, ולהפנים בו אהבה לסדר ונקיון.
אם זיהית שישנו ילד שנפגע בכל הזדמנות, כעת תדע שעליך להקדיש תשומת לב לנושא. ישנם הורים שיאמרו לילד "תפסיק לבכות, תפסיק להיות ילד. מה, אתה ילד קטן?" נניח שאותם הורים ינחלו הצלחה והילד יחדל לעת עתה מלבכות, אך הם לא השיגו חינוך.
הילד זקוק להכנה לחיים, הכנה לעבודת ה' שלו.
הרי יגיע זמן שהוא יהיה בחור בישיבה, והוא עלול להפגע מחבר, או אפילו מראש הישיבה שלו, ואחרי כל פגיעה כזו הוא לא ילמד יומיים… הוא יהיה טרוד ראשו ורובו בהעלבות ופגיעות, והוא עלול לגדול עם הארץ…
הלכך,
עלינו להעניק לו את החינוך הנכון כבר עכשיו, על מנת שיניב פירות גם בעתיד. יש לבדוק ולחפש בכל ילד את היסוד והשורש של רגש זה המושרש בו, ולבדוק כיצד נוכל ללמדו להתגבר על תכונת הפגיעות היתרה.
אולם, אם נתעסק בפרטים בלבד ונתייחס רק לאירוע המקומי, ונחשוב שאם כיבינו את האש לעת עתה, פתרנו את הבעיה, החמצנו את ה'חנוך לנער על פי דרכו', ולא הגענו ולא נגענו בדרכו של הילד, לא טיפלנו בבעיה…
הפכת להיות גם השופט, גם הקטיגור וגם המוציא לפועל. פתחת בית משפט, ואתה השופט הראשי…
אבל חינוך לא היה כאן!
כשהחינוך מתוכנן – גם צורת התגובה היא שונה
מאחר ותגובות מיידיות אינן חינוך, ממילא יש למעט בהן. כאמור, אפשר להגיב על ידי מעשה ולא על ידי דיבור, או לחילופין להשתמש בדיבור חיובי ולא שלילי, אל תאמר לילד "למה אתה אוכל לא נקי", אלא אמור לו "תאכל נקי".
דרך החינוך אמורה להיות בצורת 'מבט מלמעלה' על האירוע ועל הילדים, ולא כאותם הורים אשר מתנהלים עם הילדים בגובה העיניים, והכל מתנהל בטוען ונטען, אירוע גורר אירוע, ועונש גורר עונש, וכן הלאה.
גם אם יהיו לך הרבה טענות על הילד ועל דרך התנהגותו, אל תתייחס לטענות אלה במבט נקודתי, אלא במבט כללי: לילד יש קשיים א', ב' וג' – ובקשיים אלה יש להתמקד ולטפל!!
בידי ההורים מצויים כל הכלים הדרושים בכדי לנתח את אותם אירועים, ודרכים להכיר ולזהות את טבעו של הילד, ולחנכו כיאות.
ובלבד, שישכילו ליטול פסק זמן ולהביט במבט מלמעלה על כל האירוע, ולא להתפלש בפרטים ובמריבה. רק בצורה הזו יעלה בידם להנחיל ולהקנות לילדים חינוך אמיתי ושורשי.
אפשר להתבונן בילדים בזמן שהם משחקים, וללמוד מה הן בדיוק הבעיות של כל אחד. ילד פלוני רגיל במידת הקנאה, ופלוני לא ממהר לוותר, ויש שמוותר יתר על המידה והוא עלול להעלם בין שאר הילדים…
אם נפסע בדרך זו, ונזכה לקיים את ה'חנוך לנער על פי דרכו', אזי בעזרת ה' נזכה ל'גם כי יזקין לא יסור ממנה'. ולימים, כשהילד יגדל, הוא יצעד באותן דרכים שסללנו עבורו, ואף יחנך כך את בניו.
לאחר שההורים יתרגלו בדרך זו, יהיה להם קל יותר ליישם זאת.
אבל, לכך נדרשת סבלנות ושליטה עצמית…
נכון, הדברים שאמרנו אינם פשוטים ליישום בשעת מעשה, היות ורק לאחר שהמילה יצאה מפיך אתה רוצה לתפוס אותה… כי בדרך כלל כבר דיברת לפני שהספקת לחשוב… ועל מנת ליישם את האמור צריך שליטה עצמית, ומעל לכל נדרשת סבלנות מרובה.
המילה 'סבלנות' נגזרת מהמילה 'סבל', מהכח לסבול…
הסיבה שבשלה על פי רוב האדם אינו סבלן, היא מפני שהוא חי בדמיון שישנה מציאות בעולם הזה של חיים ללא סבל… ולכן קשה לו לסבול את הסבל הזה, כי הוא חושב שמעבר לסבל הזמני מצפה לו מנוחה ורגיעה, ויהיה לו טוב, אבל צריך לדעת שהסבל הוא נחלת הכלל, וכדברי רבנו בחיי: "העולם הזה הוא עולם התלאות"!!
אם נשתלם במידת הסבלנות נוכל לראות את האירועים מבלי להגיב כלל תגובה מילולית כלל, ופעמים רבות אף להתעלם לגמרי, ולהגיע לידי שליטה במצב. שליטה ללא אדישות, אלא אדרבה, שליטה הנובעת מתוך חום – משום שהנך 'חם' על הנושא אתה שולט בעצמך, משום שאתה מבין שאם לא תנהג כך, אתה מקלקל לעצמך ולילדים.
ראוי ונכון ללמוד ב'ליקוטי עצות' לרבי נחמן מברסלב ערך 'סבלנות', ולשמוע שיעורים על מידת הסבלנות. ושוב, להתפלל על מידה זו, ועל הצלחת הילדים.
עדיף לסבול קצת, עכשיו – מאשר הרבה, בעתיד!
כאן המקום להזכיר יסוד נפלא בעבודת ה', ובפרט במידת הסבלנות. רבי נחמן מברסלב נהג לומר כלל בעבודת ה': אם כעת רצון ה' הוא שהאדם יסבול, ולמרות זאת האדם מעדיף לבחור בדרך הקלה יותר ולחסוך מעצמו את הסבל, יידע נאמנה שלימים הוא יפגש – עם סבל גדול הרבה יותר…
לכן, עדיף לסבול בזמן אמת, ולעשות את רצון ה' כראוי, מאשר לנסות לדחותו מעליו את הסבל, ולהפגש בו שוב לעתיד כשהסבל יהיה גדול הרבה יותר…
אם לא נשתמש במידת הסבלנות, ובזמן הנסיונות עם הילדים נצעק או שנעביר ביקורת על הילדים, נגער בהם, נכעס עליהם, וכפי הנראה, הילדים יחדלו לעת עתה ממעשיהם, אך כפי שהדגשנו, חינוך לא יהיה כאן, וההשלכות לעתיד לבוא עלולות להיות הרסניות ביותר. הרושם שנותר לילדים ממצבים כאלו עלול להיות חמור עד מאד.
הברירה היא אחת: להשתלם כעת במידת הסבלנות ולסבול קמעא, או לסבול חס וחלילה בעתיד הרבה יותר – – –
לסיכום:
א. בתגובות לאירועים נקודתיים לא מילאנו את חובת החינוך.
ב. התנהגות שלילית מאירה לנו את הדרך שבה נחנך את הילד.
ג. תגובות דורשות תכנון מקדים, שליטה עצמית וסבלנות.
ד. עדיף לסבול קצת בהווה – מלסבול הרבה בעתיד…
