פרשת משפטים
'בשר לבן'
לפניכם סיפור אמיתי ששמעתי לפני שנים אחדות.
יריב, בחור ישראלי גאה, צברי שורשי, אשר גדל על ברכי החינוך ה"צפון תל אביבי".
מכיוון שהוא לא דתי ואף לא משתייך לפלג המסורתי, הוא מחכה לתורו בחנות לממכר 'בשר לבן', בכדי לשלם על קנייתן.
בעודו עומד, צפים במוחו הרהורים שונים ומשונים. הוא נזכר בסבא שלו. סבו הדתי ששכן במחנה אושוויץ הידוע לשמצה, בזמן מלחמת העולם השניה. הוא עונה קשות על ידי הנאצים, בעבודות מפרכות, הכאות, אזהרות ואיומים חוזרים ונשנים, אבל הוא שרד את הכל.
בדרך כלל היה הסבא נמנע מלדבר על הימים ההם, אך לפעמים היה נפתח. "באחד מן הימים, באמצע של שנת תש"ה" נזכר יריב בקול השקול והמדוד של סבו – רווי האמונה בבורא עולם, "ניגש אלי אחד מן המפקדים הנאצים. בידו היתה אחוזה חתיכת בשר חזיר"
"מלאך המוות פנה אלי ואמר: כעת נמצא צבאנו בנסיגה תמידית. תכף יגיע לכאן הצבא האדום ויכבוש את המחנה, ואתם תזכו לצאת ממוות לחיים"
"אבל טרם שאברח" המשיך, "רוצה אני להכניע אותך – אכול את הבשר הזה! או שתקבל כדור עופרת בראשך רגע לפני השחרור"
יריב הנמצא בחנות זוכר את האופן שהגיב סבו לחיית הטרף – בנחרצות ובשלווה, נענע בראשו לאות שלילה.
"ולפתע נשמע קולות תותחים מן המרחק הצבא הרוסי הגיע, הטנקים נראו בברור, ואף את החיילים הרצים בנשק שלוף היה ניתן לזהות"
הנאצים ברחו מן המחנה כל עוד נפשם בם, וחייו של אבי אביו היו לשלל.
יריב מרגיש סחרור בראשו, ועיניו זולגות דמעות. הוא רוצה לקנות חזיר, והוא מעוניין לאכול את הבהמה הטמאה הזו. סבו מסר נפש ושמר את פיו מאכילת פיגולים, ואילו הנכד – ניגש לדלפק בחפץ לב בכדי לשלשת את המטבעות לבעל החנות!
"היו לא תהיה" הוא גומל בלבו , וסב על עקביו ומחזיר את החבילה המסואבת למקומה.
לעולם לא אגע בבשר המגועל הזה! לוחש לעצמו הבחור האמיץ לעולם!
***
"לא תבשל גדי בחלב אימו" (כ"ג י"ט) פסוק קצרצר שנכתב בפרשת משפטים, ונכפל בעוד שני מקומות בתורה.
כוונת הפסוק לאסור אכילת תבשיל של נתח בשר כלשהו – בחלב, ולאו דווקא גדי וחלב יולדתו.
ומזה מסתעפים דינים שונים כגון: סיר שנתבשל בו חלב ובשר נקרא "טרף", ואין לבשל בו אלא אם מגעילים (מטבילים) אותו במים רותחים.
כמובן שישנם חיובים נוספים הקשורים לחיבור בין החלבי לבשרי שלא ניתן להקיף אותם במספר שורות מצומצמות.
***
החיוב לשמור על הכשרות המזון, נדמה בעיני רבים כעול המעיק על הכתפים, מצוה שיש לקיימה ב"לית ברירה".
אין זה נכון! האלוקים חייב אותנו לשמור על פינו ממאכלים אסורים – לא בשביל להגביל אותנו ולהכביד על כתפינו, אלא שנהיה נפרדים מהגוים.
סיני גרמני והולנדי שנכנסים למסעדה, בוחרים מהתפריט את המנה שמעוררת את תאבונם, בולסים את האוכל, משלמים ויוצאים.
יהודי הוא שונה. כדבר ראשון הוא מבקש את סוגי הבשרים שהינם מבהמות מותרות ולא אסורות. לאחר מכן הוא מברר את תוכנה של הסעודה עצמה, והאם מעורבים בה עצמות או שומן ושאר נתוני טעם למינם העשויים ממקורות ולא ראויים. לבסוף, כשהוא מקבל את המנה הרצויה, הוא מתיישב על יד השולחן.
היהודי שבו "זועק". כל היושבים סביבו מרגישים מובדלים ומופרדים ממנו.
זוהי מטרת הבורא, שנזכור את מהותנו.
