פרשת חיי שרה
כמה זה שווה
רב בישראל השמיע שיעור לתלמידיו, לפתע הרגיש שהתלמידים אינם עירניים מספיק, החליט הרב לומר לפניהם מאמר מחודש ומעניין שיגרה את מוחם השנון ויסלק עייפותם.
"שאלה לי אליכם – ותשובתה בצדה" פתח, "מדוע לדעתכם זכתה אסתר המלכה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות?"
והסביר: "בגלל סבתה של סבתה אמנו שרה אשר מספר שנות חייה שבהם עשתה רצון קונה באופן מושלם ומדויק, עולה כמספר אלו המדינות"
כעת חזר הרב אל וסוגיא שעסק בה לפני רגעים, והתלמידים שנתעוררו המשיכו להקשיב במלא תשומת הלב.
מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל הבהיר וחידד את כוונת התנא – ראש הישיבה שהקיץ את תלמידיו על ידי מאמרו המחודש.
"התכוון התנא להסביר לבני הישיבה שלא כדאי להתנמנם ולהפסיד חיי נצח, שהרי כל שנה בחייה של שרה אמנו שווה מדינה שלמה אשר עליה משלה נכדתה הצדקת"
"ולפי חשבון זה כל חצי שנתה של שרה אמנו שווה לחצי מדינה, חודש – מחוז, שבוע – עיירה, יום – שכונה, ודקת לימוד חולפת שוהה רחוב או שנים…"
ואם כך בשכר גשמי, בשכר רוחני אין לשער!
*
כך הם הרגעים המעטים בעולם הגשם, כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבל פוקח וכחלום יעוף
המילים הללו לא פיוט ולא מליצה אלא אמת ברורה ויציבה אנשים נוטים להאמין שהחיים ארוכים לפחות כאורך הגלות, הם מרגישים מחוסנים מפני המוות, שהרי הוא יציץ ויופיע מאי שם רק שיעברו את גיל השמונים, וגיל השמונים רחוק כל כך.
אבל זה אינו נכון, השנים הם חמקמקות כצלופח וזריזות כצבי, החיים הם כסרט נע, הילד לפתע בחור, והבחור פתאום מוצא עצמו כבן ארבעים, ואז כבר בן שישים.
נצלו את הרגעים הקלי ואובדים, כל רגע שווה זהב – יהלום, כל מצווה וחסד כל שהן הם יותר מכל הנאות העולם הזה – זה מובטח.
לשים את הדגש במקום הנכון
בפרשתנו – "חיי שרה" מופיע המעשה בדבר אליעזר עבד אברהם אבינו, שחיפש ליצחק בנו בת זוג.
מקום ישיבתו של אברהם אבינו היה ארץ ישראל, שכונתה באותם ימים בשם 'כנען'. בנות המקום – צאצאיו של חם – נתקללו על ידי נח, משום מעשה שפל של אביהם. לכן, ציוה אליעזר מאדונו לנדוד אל חרן הרחוקה, ולמצוא משם את כלתו של יצחק.
כשהגיע העבד אל חרן פנה לעבר באר המים המרכזית, מקור שתייתה של השכונה בה שהה. הוא קיווה להתחיל בחיפושו מהבחורות הרבות שמתקבצות לשאוב.
בפסוקים מתוארים הרגעים הבאים: "ויאמר (אליעזר לאלוקים) ה' אלוקי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדוני אברהם, הנה אנוכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים, והיה הנערה אשר אומר עליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" (כ"ב יב – י"ד)
המבחן היה אחד ויחיד, מהו מידת טוב ליבה, כמה מסורה היא ומוכנה לעזור. במה היא גבוהה מעצמה ומאנוכיותה.
***
אחד המשברים הגדולים ביותר בעולם המערבי, הוא נושא הזוגיות.
עולם הנישואין הבלתי מאוחד.
שניים מחליטים להינשא ולהקים דור המשך, חוגגים את חתונתם ברוב פאר והדר, אהבה ושמחה. שנים ספורות אחרי כן, המצב שונה לחלוטין, הדיבורים שלהם כבר לא מלאי חום, היחסים בניהם קרירים ומנותקים, וישנם שמגדילים לעשות, כל אחד ברמתו…
מה גורם לזה?
שימת הדגש בעניין הזוגיות – היא ברמה הגשמית בלבד, אמנם בנושאים שונים, אבל, כלל לא נוגעים במובנים הנצרכים באמת, כמו בירור האישיות, אופיו, ומידותיו של האחר. מהו מיזגו וטבעו, ובמה מסתכמות שאיפותיו. החיבור והקשר בין בני הזוג נובע ממעיין של רגשות מתפרצים וללא קשר לערכים ומוסריות.
אין ספק שנישואין ספונטאניים שכאלו, בלי איפוק ובלימה, מישוש ובדיקה, ימשכו באופן זה. הבעל יגיד את משפטיו, והיא את אימרותיה, בלי היסוס ובחינה של המילים האם הן ראויות להיאמר.
אין אפשרות להקים בית על אדני המידות הטובות ללא הכנה נפשית ושכלית מהותית, שני הצדדים צריכים להבין, שאין זה מכונה אוטומטית הפועלת ללא תחזוקה. להפך, גלגלי ההנעה בנישואין מחלידים במהירות רבה, כשהם ללא טיפוח.
יש להפנים, שרק בביקורת תמידית של כל מילה ומשפט, האם הוא לא פוגע ומעליב, או מבטא דברים שליליים אחרים – באופן זה בלבד – תקום המשפחה יציבה ובלתי מעורערת. רק בשימון גלגלי הרכבת במתכון הנקרא אהבה, היא לא תעצור באמצע המסילה.
וודאי שבחירת הבן – זוג הוא לפי הקריטריונים אלה, של: מה מתאים לי ומה נכון שאקח, ולא לפי רגשות ומצבי רוח חולפים.
בהצלחה לכם – בחורים. תזכו להיכנס במהרה לחופה וישכון השלום בביתכם. והנשואים – כבר מרגע זה יכולים הם ליישם את האמור, להרעיף על האישה מילים ומעשים חמים ומעודדים, שיגרמו לקשר טוב ובריא, שימשוך את השכינה אליכם.
'סקירה על הפרשה – חיי שרה'
אברהם היה חלוץ מדיניות ההתבדלות מן הסביבה. כבר בבית שם לימדו את בניהם לא להתחתן עם זרים.
ואברהם הקפיד ביותר להישמע לאיסור זה, וכך גם בנו יצחק אחריו . עוד בהיותו אדם צעיר גער בבוני המגדל, נמנע מלהיכנס לאתרי סדום, והתרחק מחברת הפלשתים.
האות שבישר התנהגות זאת היה ציווי ה' "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".
למרות שעמד תדיר על המשמר מצפה להזדמנויות לארח עוברי אורח והתנהג בחסד עם כל אדם, בכל זאת במהלך כל חייו התבדלו הוא ומשפחתו מן הסביבה.
מובא במדרש על תהלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א א) "זה אברהם, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה";
"ובדרך חטאים לא עמד" "שלא עמד (אברהם) בעמידת סדום";
"ובמושב לצים לא ישב" "שלא ישב (אברהם) במושב אנשי פלשתים" .
כאשר בא לכנען למקום שנקרא אחר כך שכם, ראה כי "הכנעני אז בארץ", ולכן נסע משם והקים את אהלו ליד בית אל.
כאשר בחר לוט להתישב בסדום החטאה, בחר אברהם ללכת לחברון. "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב!"
כשדחו ישראל את עזרת הכותים בבנייתו מחדש של בית המקדש (עזרא ד ג), היה זה משום שיישמו את השיטה שהתווה אברהם.
הוא כונן את מנהג התפילה היומית שהתרחבה ע"י יצחק ואחר כך ע"י יעקב.
תפילה יומית הפכה לתעודת זהות בולטת של היהודי בכל הזמנים.
אף פעם לא התפללה שום אומה כה רבות. חלק גדול מחיי היום יום של זרע אברהם ניתן תמיד לתפילה; ובכל עת, בכל הארצות, התאספו יהודים שלוש פעמים מדי יום לתפילה בציבור.
לאחר חורבן הבית הראשון, המשיכו היהודים שגלו לבבל להתפלל, ועד ימינו אנו ממשיכים במה שהתווה לנו אברהם שהוא 'עמודו של עולם'.
